Whoever Flees the Mideast Will Meet Up with It Again in the Form of the World Trade Center

<--

מי שבורח מהמזה”ת יקבל אותו כמו בתאומים

הוואקום שיצר אובמה הביא לנו את דאעש, והבלבול של טראמפ מביא לנו את המליציות השיעיות של איראן. הלקח מאסון התאומים רודף את אמריקה עד היום: אם תדירו רגליים מהג’ונגל, תמצאו אותו אצלכם בבית, אבל האם הוא הופנם?

אל”מ (במיל’) רונן איציק

המגה-פיגוע שהוביל לקריסת בנייני התאומים ולאלפי הרוגים במנהטן ב-11 לספטמבר בשנת 2001 הכניס את העולם למערבולת. שני לקחים מרכזיים נלמדו מהאירוע הזה: הלקח האסטרטגי הוא שגם לחופש יש גבולות, הלקח הטקטי הוא שמהמזרח התיכון אסור לברוח.

בתחילת 2001 העביר הנשיא האמריקאי, ביל קלינטון, את השרביט לג’ורג’ בוש הבן. היו אלו ימי אופוריה באמריקה, שם עסקו בעלילות ביל ומוניקה, וכאן בישראל עסקנו בלחימה נגד האינתיפאדה של ערפאת. קלינטון ניסה להסביר לנו שרק שלום יביא ביטחון, אבל בדיוק באותה תקופה כבר התחלנו להבין שהמשוואה הזו לגמרי לא מאוזנת.

לאט לאט חילחלה ההבנה שרק כניסה לשטח האויב ויצירת שליטה מודיעינית יכולה להוות תנאי לנוראמליות. הבנו שאם אנחנו לא נגיע לשם, לעומק השטח, הם יגיעו אלינו. באמריקה סרבו לקבל את ההנחה הזו וכל מבצע ישראלי ש”חצה את הקו” זכה לתמרור עצירה בצבע בורדו.

ואז, ביום אחד בהיר, שמי מנהטן נפלו על אמריקה. באחת הם הבינו שאם אתה בורח מהמזרח התיכון, הוא פשוט רודף אחריך וגם מגיע. חודשים ספורים לאחר מכן אמריקה כבר הייתה במקום אחר. המלחמה שלהם הייתה אמוציונלית. לא הייתה שם הרבה מחשבה וגם התוצאה בהתאם, אבל הלקח הזה רודף אותם עד היום – אם תדירו רגליים מהג’ונגל, תמצאו אותו אצלכם בבית.

למרות שהלקח הזה מהדהד, גורמים ליברליים לא מוכנים לקבל את הלקח שהחופש הוא ערך חשוב, אך גם לו יש מגבלות. אולי הגיעה העת להבין שהלכנו רחוק מידי והפרנו את האיזון שבין רווחת הפרט ובין ביטחון הכלל. והטבע, כך אנו לומדים, אינו חוסך בעוצמת הכאב כשהאדם מתבלבל.

מדהים ככל שיהיה, העולם המערבי עוד לא הפנים את הלקחים האלו. בכל דרך הם מדירים רגליהם מה”ביצה” ומקבלים צונאמי של “יתושים”, עם עקיצות כואבות במיוחד. אלפי ההרוגים במנהטן לא הצליחו להטמיע את התובנה הזו, ועולם כמנהגו נוהג.

כך, הוואקום שיצר אובמה הביא לנו את דאעש, והבלבול של טראמפ מביא לנו את המליציות השיעיות של איראן. אין ואקום בטבע, ונשאלת השאלה מה יוביל את המערב להבין זאת, ומתי אם בכלל יתחילו שם לפעול בהתאם?

התשובה היא קשה. ניכר שהמערב לא רוצה להבין, ואט אט הוא שוקע לתוך עצמו בדומה לטיטאניק שקברניטיה לא האמינו שהיא יכולה לטבוע, אבל התזמורת המשיכה לנגן.

לפחות ניתן לומר, שכאן, אצלנו בשכונה, האסימונים כבר מזמן נפלו, ופרט לקבוצת דכאוניים כרוניים המצויה בנסיגה, כבר ברור לכולנו שאם לא נהיה “שם”, “הם” יהיו כאן, ושאם לא נדע לרסן את טובת הפרט, לא יהיה כלל.

About this publication