Silence Is Golden

<--

שתיקה שווה זהב

ישראל מקבלת בוושינגטון ציונים גבוהים על התנהלותה הפומבית במהלך אירועי מצרים, וגבוהים פחות בשל מה שנאמר מאחורי הקלעים

שמואל רוזנר

כמה מועמדים רפובליקאים לנשיאות 2012 מהמרים כנראה על תוצאה עגומה בסופה של המהפכה במצרים. הם מהמרים על הסיכוי שיוכלו להאשים את ברק אובמה, להלום בברק אובמה, על ש”הפסיד” את מצרים. הם אומרים דברים הדומים במידה מטרידה למה שאפשר לשמוע במסדרונות הממשלה בירושלים (לישראל יש אינטרס מובהק שלא להיראות כמדינה הנתמכת רק על ידי סיעה פוליטית אחת – מימין).

הנה , למשל, מה שאמר טים פולנטי, לשעבר מושל מינסוטה ובקרוב מועמד לנשיאות. “אנחנו מחלישים את ישראל, בריטניה, פולין, צ’כיה וקולומביה ועוד ידידים. בינתיים, אנחנו נכנעים לאיראן, רוסיה ויריבים במזרח התיכון כולל חמאס והאחים המוסלמים”. והנה ניוט גינגריץ’, עוד מועמד בכוח: “אני לא חושב שיש להם” – כלומר, לאנשי אובמה – “מושג. זה מפחיד מאוד לצפות בממשל הזה”.

מפחיד? לא את כל הרפובליקאים. יריבו של אובמה מ-2008, הסנטור ג’ון מקיין, היה תקיף עוד יותר מהנשיא בדרישה שחוסני מובארק יפנה את מקומו. המועמד מיט רומני, שכרגע נחשב המועמד “המוביל”, תומך באובמה.

כל עוד מצרים שקטה, כל עוד השלטון בה מוחזק ביציבות על ידי הצבא, כל עוד לא עלו האחים המוסלמים לשלטון, יצא אובמה מחוזק מהאירועים בקהיר הוא הימר על מהלך שמשמעותו סוף עידן מובארק – וזכה. כמובן, אם יתברר בהמשך שהתבשיל הוקדח, שמצרים גולשת לכאוס או לשלטון עויין, לעומתי, הריקושטים יפגעו גם בנשיא אובמה.

הסיכוי מול הסיכון

ישראל מקבלת בוושינגטון ציונים גבוהים על התנהלותה הפומבית, וגבוהים פחות בגלל התבטאויות מאחורי הקלעים. על שתיקת הממשלה, על הצלחת ראש הממשלה נתניהו בבלימת פטפטת מיותרת של שרים, בהימנעות מהצהרות בעד ונגד, ישראל זוכה להערכה. על הטפטוף הבלתי פוסק של ביקורת על אובמה, על הדיבורים על “נטישת” מובארק, על ההיסטריה הקלה שמא ינטוש הנשיא האמריקאי גם את ישראל – על כל אלה ועוד מקבלת ישראל ציון מספיק בקושי.

פקידי הממשל מבינים את חרדתה של ישראל מפני דמוקרטיזציה של מצרים, ובמידה מסוימת גם שותפים לה. פערי העמדות בין המדינות נובעים הן מחישובים שונים של סיכון וסיכוי – בישראל נוטה הכף ל”סיכון”, בארה”ב נוטה ל”סיכוי” – והן בשל התחשיב האמריקאי שעל פיו ממילא לא היה לוושינגטון מנוף השפעה שבכוחו לנתב את האירועים ליעד

הרצוי.

כך או כך, אלה פערים סבירים, מובנים בין ארצות הברית לישראל, שבבסיסם אתוסים שונים ותפיסות עולם שונות, אך יותר מהם תודעה הנובעת ממיקום גיאוגרפי, ממרחבי המחיה ומשולי הסיכון האפשריים. אשר על כן, אין בלבם של אנשי הממשל על נטיית הלב הישראלית לדבוק במובארק, ואין הם תמהים על שהיא מעדיפה דיקטטור ערבי יציב על פני שגיונות המשטר הדמוקרטי.

מעמדה של ישראל התחזק במהומות במצרים. לפחות כרגע, היא אכן אי של יציבות יחסית במים סוערים. לפחות כרגע, היא משענת לארצות הברית באזור שחזותו עשויה להשתנות בתוך שנים ספורות עד לבלי הכר. אך מעמד מחוזק זה הוא מעמד מותנה התנהלות: כדי לשמרו תצטרך ישראל להמשיך ולדבוק בחוכמת השתיקה של השבועות האחרונים. כדי לטפחו תצטרך להתרגל למציאות החדשה בלי ללכלך את הנשיא.