The Real Worldview of Obama

<--

השקפת העולם האמיתית של אובמה

ברק אובמה הוא פוליטיקאי ולכן מזגזג לפי הצורך ופועל אך ורק לטובת ארה”ב. גם ישראל תיאלץ בסופו של דבר להתאים את עצמה לאג’נדה שלו

לפני מספר שבועות הכריז נשיא ארה”ב ברק אובמה על כוונתו להתמודד על כהונה שנייה בבחירות לנשיאות שיתקיימו בנובמבר 2012. מוקדם כעת להעריך מה יקרה בעוד שנה וחצי, אך אם יעלה בידו לייצב את הכלכלה האמריקאית, כפי שעשה ביל קלינטון בשלהי הקדנציה הראשונה שלו, סיכוייו של אובמה להיבחר טובים מאוד.

בין אם יזכה בקדנציה שנייה ובין אם לא, ימשיך אובמה למשול תוך נקיטת גישה פרגמטית אשר מקדמת את האינטרסים החשובים של ארצו, כפי שהוא רואה אותם. החל משבוע זה, משהחל הקמפיין לבחירות 2012, גישה זו רק תתחזק ותהווה מרכיב מרכזי בקביעת מדיניותו. כך יש לפרש את התייחסותו לאביב העמים הערבי, וכן כלפי תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. על מנהיגי ישראל בהווה ובעתיד להפנים עובדה זו ולהיערך בהתאם.

המשבר בלוב והשתתפותו של הצבא האמריקאי בהתקפות על אנשיו של קדאפי הביאו פרשנים רבים ברחבי העולם לנסות ולייחס לשילטון אובמה דוקטורינת יחסי חוץ. לכאורה, אובמה מזגזג כל הזמן כפי שמתנגדיו מעירים בציניות ותוהים מדוע לא מתערב הנשיא האמריקאי בנעשה בסוריה או בבחריין – שם נהרגו מספר רב של מפגינים שדרשו רפורמות ואף קראו לשינוי שיטת הממשל ולדמוקרטיה. האם במקומות אלה אין הם זכאים לתמיכה כפי שמקבלים המורדים בלוב?

אובמה לא צריך עקביות

היכן העקביות שואלים הפרשנים? והיכן אותה אידיאולוגיה בה היה כל כך גאה במהלך מסע הבחירות המוצלח שלו ב-2008?

ובכן, כפי שהוכח בתחילת המשבר במצרים, כאשר מדובר בברק אובמה אין לסנטימנטים חשיבות רבה (שאלו את מובארק), אלא רק לאינטרסים של המדינה שהוא עומד בראשה ולאינטרסים שלו עצמו. ברק אובמה הוא פרגמטיסט, ריאליסט ופוליטיקאי ממולח ביותר. מנהיגים פרגמטיים אינם צריכים להיות עקביים אלא ביכולתם לייצר את הטוב ביותר, בשביל ארצם, ובתנאים קשים.

כאשר הבין אובמה שששלטון מובארק עומד ליפול, לא הייתה לו כל בעיה להפקירו. לכן, אל לכל אותם פרשנים

וציניקנים לנסות להצמיד לאובמה עקביות שאינה קיימת ואינה משקפת את סגנון שילטונו.

הפרגמטיות של אובמה פועלת, זמנית, לטובתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אשר חשש בעבר מלחץ אמריקאי כבד שיחייב אותו להתקדם בצורה משמעותית בתהליך השלום עם הפלסטינים.

הקול, ובעיקר הכסף, היהודי משחק תפקיד חשוב ביותר בפוליטיקה הפנימית בארה”ב, את זה מבינים גם אובמה וגם נתניהו. לכן, כל עוד ישראל/היהודים הם נכס אלקטורלי ופיננסי, הפוליטיקאי אובמה ימשיך לתמוך בישראל כפי שעשה לאחרונה במועצת הביטחון והטיל וטו על גינויה של ישראל עקב הבנייה בשטחים.

נתניהו לא יכול להתרווח בכיסא

נתניהו, מצדו, ינסה לצלוח בשלום את התקופה שנשארה עד לבחירות בארה”ב מבלי לשלם מחיר גבוה מדי עבור התחמקותו מנקיטת צעדים ממשיים לקראת הסדר.

מצד שני, גישת האין סנטימנטים של אובמה מלמדת שאם יחשוב הנשיא שלחץ על ישראל חיוני כדי להבטיח את האינטרסים האחרים של ארה”ב כדי, למשל, לזרז את יציאת צבא ארה”ב מעירק ו/או אפגניסטן (ולמלא את הבטחתו לבוחר מ-2008), הוא לא יהסס לעשות כן.

אל לנתניהו, אם כן, להתרווח בכסאו בנוחות רבה מדי. כל עוד אובמה נשיא ארה”ב, המנהיג הישראלי, בין אם זה נתניהו ובין אם לא, יהיה חייב להתאים עצמו ואת מדיניותה של הממשלה לאג’נדה של נשיא אמריקאי שאיננו עקבי ואיננו סנטימנטלי. זוהי הדוקטורינה האמיתית של ברק אובמה.