Even without Trump and Bibi, This Love Story Is in Trouble*

<--

גם בלי טראמפ וביבי, סיפור האהבה הזה בבעיה

לפני כעשור ביקשתי מקוראי הארץ לדמיין יקום חלופי שבו ראש הממשלה בנימין נתניהו ומנהיג הרפובליקאים בקונגרס האמריקאי מחליפים תפקידים (“הארץ”, 19.8.2011). בתרחיש הזה נתניהו היה הופך למנהיג רפובליקאי, “מחויב לתפישת השוק החופשי ולמדיניות חוץ ניצית, שתתמקד בברית ישראלית־אמריקאית, ותומך בשותפות עם הימין הדתי והתנועות הפופוליסטיות”.

המנהיג הרפובליקאי שיתחלף עם נתניהו, יעלה לישראל, יצטרף להנהגת הליכוד, ויעשה בירושלים כמעט בדיוק את מה שיעשה נתניהו האמריקאי בוושינגטון, כאשר את תמיכת חברי “מסיבת התה” — נוצרים אוונגליסטים ומצביעים לבנים מהשוליים, הוא יחליף בתמיכת מתנחלי הגדה המערבית, פוליטיקאים חרדים ומצביעים רוסים מנוכרים.

ייתכן שאם בנציון נתניהו לא היה חוזר עם משפחתו לישראל ב–1976, בנג’מין ניתאי היה רץ לקונגרס כמועמד רפובליקאי, מייצג את פנסילבניה בסנאט ומתמנה ליו”ר ועדת מדיניות החוץ על גבעת הקפיטול, תוך שהוא מקדם את הקו הנאו־שמרני והפרו־ישראלי של ממשל רפובליקאי, תפקיד שאותו מילא בהצלחה כשגריר ישראל בוושינגטון.

אמריקאי צעיר, שלא בקיא במיוחד במה שקורה במזרח התיכון, ועוקב אחר הנעשה בישראל מבעד לפרשנות, הספינים וסגנון הדיבור של נתניהו והשגרירים שהוא שלח לוושינגטון “מייקל” אורן ורון דרמר, עלול להגיע למסקנה שמדובר באחת מהמדינות בארצות הברית, שכמו יוטה, לואיזיאנה ומיסיסיפי, נמצאת באופן קבוע בכיס האלקטורלי של הרפובליקאים. “האם מר נתניהו הוא המושל הרפובליקאי של ישראל?” שאלה אותי בזמנו סטודנטית אמריקאית בשיעור מדע המדינה שהעברתי.

ה”רפובליקניזציה” של ישראל תחת נתניהו הגיעה לשיאה כאשר בתמיכת הרוב הרפובליקאי הוא נאם בפני הקונגרס ב–2015, וקרא למחוקקים להתנגד להסכם הגרעין עם איראן שקידם הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה. כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן ואחוות הגברים שנוצרה בינו ובין ביבי, והמדיניות הפרו־ישראלית של הממשל הרפובליקאי יצרו רושם שהמפלגה הרפובליקאית נהפכה לסניף של הליכוד בוושינגטון ולהיפך.

בנרטיב הזה נהפכה המפלגה הדמוקרטית לכוח עוין לישראל וקידום המפלגה הרפובליקאית לאינטרס ישראלי. בתמונת הראי של הדמוקרטים, ישראל הצטיירה כבעלת ברית של טראמפ והימין האמריקאי. על פי החוכמה המקובלת כעת בישראל, ירידתם מהשלטון של טראמפ ונתניהו ושינוי מאזן הכוחות בוושינגטון ובירושלים, יוצרים הזדמנות לאחות את הקרעים עם המפלגה הדמוקרטית. כל שיש לעשות זה להסביר לדמוקרטים, ובמיוחד לפרוגרסיבים ביניהם, שנתניהו והימין הישראלי מייצגים מיעוט פוליטי ושראש הממשלה (החילופי) יאיר לפיד, שותף לעמדות הליברליות של הדמוקרטים ומעוניין לעבוד עם הנשיא ג’ו ביידן, ידיד ישראל, כדי לקדם את האינטרסים המשותפים של שתי המדינות. אנחנו לא כמו ביבי, אתם לא כמו טראמפ. בוא נפתח דף חדש.

זה נשמע כתוכנית פעולה מתקבלת על הדעת, אבל היא מתעלמת מהשינויים הפוליטיים בישראל, בה הימין הפוליטי לא בנסיגה — אחרי הכל ראש הממשלה הנוכחי הוא לאומן דתי — ובארה”ב, בה הגווארדיה הפרו־ישראלית הוותיקה של המפלגה הדמוקרטית שמייצג ביידן, מפנה את מקומה לפעילי שמאל. הללו לא רואים יותר בישראל בעלת ברית היסטורית במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע הם שותפים לעוינות למדינה היהודית ולתנועה הלאומית שלה.

בואו נהיה הוגנים לנתניהו: סיום הרומן עם השמאל האמריקאי וההתרחקות של המפלגה הדמוקרטית מישראל לא התחילו בתקופת כהונתו, למרות שהוא האיץ אותם. הוא אפילו לא היה הפוליטיקאי הישראלי הראשון ש”התערב” בפוליטיקה האמריקאית לצד נשיא רפובליקאי: ב–1972 לאחר שכוחות ה”שמאל החדש”, מעין הורים אידיאולוגיים של אלכסנדרה אוקסיו קורטז, השתלטו על המפלגה הדמוקרטית ובחרו בג’ורג’ מקגאוורן כמועמד המפלגה לנשיאות, שגריר ישראל בוושינגטון באותה עת, יצחק רבין, אמר לכל מי שרצה לשמוע, שהוא מקווה שהנשיא הרפובליקאי ריצ’רד ניקסון, ייבחר לכהונה נוספת. (ואכן, הוא ולא מקגאוורן ישב בבית הלבן כשישראל הותקפה ב–1973).

גם אין לשכוח את ניגודי האינטרסים הגדֵלים בין ארה”ב (בלי קשר למפלגה הדומיננטית) שמתנתקת בהדרגה מהמזרח התיכון ובין ישראל שמנהיגיה, מהשמאל עד לימין, מתקשים להסתגל. במצב החדש הזה, בניגוד להזיותיו של נתניהו, גם תחת טראמפ ארה”ב לא היתה מוכנה לצאת למלחמה נגד איראן. ובניגוד לפנטזיות של השמאל, היא גם לא מתכוננת להשקיע זמן ומאמצים בחידוש “תהליך השלום”.

אז בואו נדמיין יקום חלופי שבו ניצן הורוביץ נבחר לראש הממשלה, פנינה תמנו־שטה מתמנית לשרת החוץ ואיימן עודה הוא יו”ר הכנסת, וממשלת השמאל החדשה מודיע על נכונותה לקיים משא ומתן עם הפלסטינים על בסיס תוכנית שתי המדינות.

לכאורה, זה יכול להיות החלום הישראלי של פעילים דמוקרטים פרוגרסיביים, עד שהם יתעוררו ויטענו שראש ממשלה להט”בי, שרת חוץ שחורה ויו”ר כנסת ערבי זה לא ביג דיל. ומה עם זכות השיבה? וחוק השבות? עם או בלי נתניהו ישראל היא מדינה קולוניאליסטית גזענית, שאין לה זכות קיום כמדינה יהודית. אז נכון שהיה יותר קל לקדם את הנרטיב הזה בעידן של נתניהו וטראמפ, אך למי שמקווה שסיפור האהבה הישראלי־אמריקאי יתחדש תחת הממשל הדמוקרטי הנוכחי, צפויה אכזבה.

ד”ר הדר הוא מנתח בכיר בחברות הייעוץ הגיאו־אסטרטגיות “דאקו” ו”ויקיסטראט”