Obama? Just Another American President

<--

אובמה? עוד נשיא אמריקאי

אירופה מתפכחת מאובמה. בסיכומו של דבר, מבינים מנהיגי אירופה, מדובר בנשיא שמייצג אינטרסים אמריקאיים מוכרים

שמואל רוזנר | 17:02 1/4/2009

ברק אובמה הוא נשיא אמריקאי פופולרי מאוד באירופה. זה עוד יכול להשתנות, כשהאירופים יגלו שמה שטוען אובמה מזמן הוא אכן המצב: הוא לא פחות אמריקאי” מקודמיו. השבוע אובמה עומד למבחן ראשון מול מנהיגי היבשת ” הישנה, שהוא עדיין חידה עבורם. להתכתש איתו אינם רוצים, אך דאגתם ביחס אליו גוברת. ממילא, מי שחשב שחילופי שלטון יעלימו את הפערים המהותיים בין ארצות הברית לאירופה טעה. זה לא קרה. זה לא יכול לקרות.

הפרופסור אן מארי-סלוטר, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד החוץ של אובמה והילרי קלינטון, החמיאה לאירופים לא מזמן על כך ש”לאירופה יש מספר טלפון” היפוכה של התלונה המפורסמת מבית מדרשו של הנרי קיסינג’ר שקבל על – העדר כתובת בצד המזרחי של האוקיינוס האטלנטי. אבל הטלפון הוא רק שלב אחד, חשוב ככל שיהיה. בשלב השני כדאי לבדוק גם מה אומר מי שמרים את האפרכסת בצד השני.

לפני חמש שנים בחר קאנצלר גרמני, גרהרד שרדר, בעימות חריף עם ממשל הנשיא בוש שנושאו היה המלחמה בעיראק. מן הסתם התנגד למלחמה באמת, אך יש מקום לחשוד שזיהה גם אפשרות לרווח פוליטי: הגרמנים, קיווה, ידעו להעריך מנהיג העומד בדרכו של בוש, אחד המנהיגים האמריקאים שאירופה אהבה לשנוא. אנג’לה מרקל, שהחליפה את שרדר, שינתה את טון היחסים. לא שתמכה במלחמה בעיראק, אך בנסיבות שנוצרו פשוט קיבלה אותה כעובדה מוגמרת. בוש ידע להעריך את הגישה העניינית שלה. הם נמנעו ממריבות פומביות.

הנה כך מתגלגלים החיים הפוליטיים, לא תמיד בכיוון הצפוי: דווקא עם אובמה נדמה שלמרקל קצת קשה. עיראק כבר לא על הפרק, אלא תוכניתו הכלכלית של הנשיא האמריקאי. הוא

רוצה תרומה מוגברת מאירופה, מרקל הצטרפה למחנה הסרבנים. את המשבר שיצרו האמריקאים צריכים הם לפתור, באמצעיהם. אולי לא לגמרי במקרה, מתוזמנת עמידתה האיתנה לעיתוי דומה לזה של שרדר כשהתמרד נגד בוש. גם לה יש שיקולי בחירות. גם היא צריכה לחשוב על השאלה מה ידבר אל הבוחרים הגרמנים: שיתוף פעולה עם הרוק?סטאר האמריקאי, או תצוגת תכלית של עוצמה ועצמאות גרמנית.

האירופים מתחילים לעכל את האפשרות שאובמה יאכזב אותם. זה תהליך דו-סטרי, כי גם לאובמה יש סיבות להיות בלתי מרוצה. בשבוע שעבר הכריז על אסטרטגיה חדשה לטיפול בזירה הבעייתית של פקיסטן ואפגניסטן – הכרזה שאיננה כוללת, בשלב זה, תרומה אירופית של כוחות למאמץ המלחמתי המשותף. הבית הלבן אפילו לא ביקש, רק קבע שכל מדינה “תחליט לבד” מה היא רוצה לתרום. זו, כמובן, הצגה קלושה: הבקשה לא באה משום שהאירופים אותתו שיגיבו בסירוב. אובמה לא קיבל דבר מגורדון בראון הבריטי כשזה ביקר בבית הלבן, ולא ברור אם יקבל משהו בביקורו באירופה עכשיו.

ביקורו של אובמה יספק בכמה מובנים תמונת ראי לאלה של קודמו, הנשיא בוש. בבריטניה, למשל, מצא בוש חבר ושותף בראש הממשלה טוני בלייר, אך על הציבור הבריטי לא הצליח להתחבב. אובמה סובל באירופה מבעיה הפוכה: ציבור מאוהב עד כדי טיפשות והנהגה שמקמטת את מצחה במידה של סקפטיות. הוא אמנם נעים יותר, רך דיבור, נאה וכריזמטי יותר מבוש, אך מדיניות החוץ של אובמה אינה שונה ברבים ממרכיביה הקריטיים מזו של קודמו. אובמה עסוק במיתוג – לא בריסוק – של המדיניות האמריקאית בעולם. גם לאוהבי אובמה מעבר לים כדאי להתחיל להתרגל לזה.