שליטה זו השיטה
האם באמת נעלם האימפריאליזם מהעולם, או שמא ה”כיבוש” הוא המשכו הישיר? ומה זה אומר על זכותה של ארה”ב להשליט דמוקרטיה במדינות ערב?
רועי גולדשלגר | 20/2/2010 15:28 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
מדוע האמריקנים? מדוע האנגלים? מדוע הצרפתים? מדוע הבלגים? מדוע הפורטוגלים? מדוע כל אלה, וקודמיהם, ראו את הקולוניאליזם כתופעה הכרחית, והגדירו אותו באמצעות מונחים שייתכן שאינם קיימים היום – “אימפריה” ו”אימפריאליזם”?
הסיבה האולטימטיבית היא תאוות הבצע והכוח. האנגלים והצרפתים ראו באפריקה יעד חשוב כדי לשלוט באמצעותו, כך לפי התיאוריה, על כלל העולם. אפריקה היוותה גורם חשוב לקידום האימפריות היבשתיות ההן, נכס לאומי חשוב לאנגלים ולצרפתים כאחד: בכסף, פחם, נפט וכוח אדם שבסופו של דבר הפכו לאמצעים לשליטה גלובלית. בקיצור: כל מה שמדינה קולוניאלית-אימפריאליסטית צריכה להיות (או לפחות הייתה צריכה להיות).
ארצות הברית (בימי בוש הבן) סייעה להתפתחות המדיניות שנשענה על פרספקטיבה חדשה: זו שלימדה שהקולוניאליזם אינו משתלם. אך נשאלת השאלה, האם הקולוניאליזם לא החליף צורה ומתבטא כיום במושג שקשה לאנשים לשמוע – הכיבוש?
אולי קשורה השוואה זו לשליטה באוכלוסייה הפלסטינית, ואולי באוכלוסיית קוסובו הכבושה-לכאורה (ממשלת בלגרד רואה בה חלק בלתי נפרד משטחה הריבוני. שר החוץ הסרבי, בביקורו בישראל, הגדיר את חבל קוסובו במילים “ירושלים של סרביה”). ושמא מדובר בעיראק הכבושה, ואולי בחבל הכורדי הכבוש תחת עיראק הכבושה (האמור להיקרא “הרפובליקה הכורדית”); ואולי בלבנון הכבושה-למחצה בידי הסורים, האיראנים וכלל מדינות המערב; ואולי בשטחי דרום אמריקה הכבושה תרבותית בידי הספרדים, ועוד ועוד.
אם כך, לעיתים אנו מנסים להסיק מסקנות מטענות עובדתיות כוזבות. האם האמריקנים הם אלה היכולים להוביל את “אימפריית” החופש, השוויון והדמוקרטיה במאה ה-21?
האם החוקרים האמריקנים לא ראו בממשלו של בוש הבן, שהיה בשלטון מאז אמצע 2001 ועד לפני כשנה, כמוביל מדיניות שגויה בתיאוריה ובמעשה? האם באמת ממשל בוש הבן הוא זה שהיה צריך להוביל את מדינות ערב לחופש ולדמוקרטיה, בהתאם לתיאוריה של מאבק לשחרור מ”ציר הרשע” ולמען החופש והצדק של האומה הערבית הגדולה? (אינני מתכוון לאומה האסלאמית, כי אם לערבית בלבד). האם לא נכון יותר לראות בכיבוש המשך ישיר למדיניות הקולוניאליזם מהעבר? נכון, גם הקולוניאליזם לא היה חד-ממדי, והצרפתים, לדוגמה, נתנו למדינות המגרב אפשרות בחירה להוות חלק בלתי נפרד מצרפת (ובחירתן הייתה סטירת לחי לרפובליקה של הגנרל שארל דה-גול).
זה לא השוני, אלא העוני
נחזור לנושא האמריקני: ארצות הברית מובילה קו נוקשה ביותר בנושא “הכיבוש למען החופש”. מי צדק או צודק? האם בוש הבן? האם לא נחשפנו לניסיון לא מוצלח להמשיך את מעשי אביו? מדיניותו הרפובליקנית של בוש כשלה לאורך כל שתי הקדנציות שהיה בבית הלבן. ללא הטרור הגלובלי, אין ספק שהדמוקרטים היו חוזרים לשלטון כבר ב-2004. ניסיונו של בוש לשחרר את מדינות ערב מהדיקטטורה כשל.
שום אדם רציונלי איננו רואה לפניו את פירוקה הקרוב של הממלכה ההאשמית בירדן ואת הקמת הרפובליקה של ירדן הדמוקרטית, או תהליך דומה שיחול במצרים; איננו רואים את השלטון בעיראק או באפגניסטן מסוגל להחזיק מעמד. כל זאת – בשל העובדה שהחברה באותן ארצות הייתה רגילה במשך דורות לחיות בתנאי דיקטטורה, אפליה ודיכוי.
בנוסף לכך, מדינות שעברו דמוקרטיזציה לא מראות ניצני הצלחה, כדוגמת לבנון (הכשל הבלתי פוסק שהיה בבחירת נשיא, חוסר האינטגרציה
בין השלטון לעם, הימצאותן של קבוצות גרילה בפרלמנט). תפיסת ההנעה האמריקנית שהייתה לממשל בוש לגבי דמוקרטיזציה גלובלית היא ספקולציה אחת גדולה. מדינות ערב לא תוכלנה להתקיים כדמוקרטיות, וארצות הברית לא יכולה הייתה לשנות זאת, וגם הנשיא אובמה מבין את פשר הדברים היום.
אובמה, לעומת בוש, מבין לאלף אלפי הבדלות את המצב של ארה”ב בעולם הערבי והמוסלמי כאחד. הממשל האמריקני היום מבין שצריך לחזק שותפויות ולא להמשיך ולדרדר את המצב.
בסופו של דבר , פירוש עובדות אלה הוא שבמאה ה-21 השלטון הכובש מוגדר כאימפריאליסטי (למשל, לפי גישתו של הנשיא הפרו-ערבי של ונצואלה, הוגו צ’אבז). זאת – למרות העובדה שהנפט ומוקדי כוח אחרים נמצאים בידי מדינות ערב ומדינות העולם השלישי, ממש אירוניה.
האם זהו השוני בין הקולוניאליזם לכיבוש המודרני? ואולי נקודת הכובד איננה נמצאת בשוני, אלא בעוני?
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.