Jumping the Fuse

<--

הג’אמפ של הפיוז

עם כל הכבוד לסקס אפיל של אובמה ולדודה קלינטון, ירושלים היא לא חוט מאריך

לפעמים הבנאדם נופל על רגע שמייצר סמליות גדולה מהחיים. אלגוריה קוסמית אקראית שמתוכה בוקעת תובנה מזוקקת וצלולה כבדולח. השבוע, למשל, צפיתי בחדשות בטלוויזיה. בערוץ 10 התחילו פרסומות אז העברתי לשתיים. גם שם היו פרסומות, חזרתי לעשר. פרסומת לבנק. העברתי לשתיים, פרסומת לשמפו. חזרתי לעשר, פרסומת לרכב. העברתי לערוץ הראשון, תשדיר חסות. “התוכנית משודרת בחסות חברת ‘השקמה’, פתרון הרטבה למבוגרים”.

הבנתם? בשתיים וב-10 מפרסמים בנקים ושמפו, בערוץ 1, הרצוץ והקצוץ, תשדיר חסות לחיתולים למבוגרים. ואם זה לא סמלי, מה סמלי בחיים? אלגוריה דומה הזדמנה לנו עם תחילת כהונתו של הנשיא אובמה. אתם ודאי זוכרים את התמונה שלו משוחח בטלפון עם נתניהו כשנעליו על שולחן.

באותה נקודה הוגדרו היחסים בין השניים. ולא יעזור שום תירוץ. אובמה, המודע לעצמו עד כדי גועל, בחיים לא היה משחרר תמונה שלו משוחח עם פוטין או המלך הסעודי כשרגליו על השולחן בתנוחה אדנותית. היום אני משוכנע שהתמונה המעליבה שוחררה בכוונת מכוון זדונית. אובמה לא סובל את נתניהו. הסביבה שלו מתעבת את נתניהו. ובסיפור רמת שלמה, הוא כבר לא יכול היה להתאפק.

* * *

גם קפטן קרל אדולף שליץ כבר לא היה מסוגל להתאפק. ב-14 באפריל 1945, קרוב לסוף המלחמה, נכנס קפטן שליץ, מפקד צוללת 1206-U בחיל הים של הוורמכט, לשירותים. כאן המקום לציין שהשירותים בצוללת, ובעיקר פעולת ההדחה, היו עניין רציני מאוד ומורכב טכנית בשל הצורך החיוני למנוע כניסת מים לכלי השיט. לשם כך, היה כל צוות צוללת גרמני עובר אימון הדחה מיוחד שרק בסיומו הוסמכו אנשיו לתפעל את הניאגרה.

מרוח הדברים, אם לא מריחם, אתם ודאי מבינים שקפטן שליץ לא נכנס למטרת סולו חליל אלא ביצע תזמור סימפוני. בסיום הפרמיירה, הדיח קפטן שליץ את המים והטביע את הצוללת. מה קרה שם? הדעות כמובן חלוקות. קפטן שליץ טען בתוקף שהשירותים היו מקולקלים, אך על פי עדויות אנשי צוות ששרדו, הקפטן פשוט פרק עצירות של שבוע שסתמה את השירותים. כיוון שהתבייש להתייעץ עם פקודיו – שכאמור היו אמונים על הדחת המים – שטף את הניאגרה בניגוד לנהלים. כתוצאה מכך, התמלאה הצוללת במי ביוב ומי ים. המים דלפו לחדר הסוללות ובמגע עם החומצה שבתוך הסוללות התקבלה ריאקציה כימית שתוצאתה ענן גז כלור רעיל שמילא את הצוללת.

שליץ הורה להעלות את הצוללת אל פני המים. כשהיא חשופה, תקף אותה מטוס של חיל האוויר המלכותי הבריטי ושלח אותה למצולות כשהיא מלאה בחרא. וכך נרשמה בהיסטוריה המפוארת של הימייה טביעת צוללת בשל חרבון. לדאבוני, כף רגלי מעולם לא דרכה בצוללת, אך אני משוכנע שלוחמי הצוללות בכל חיל ים אפשרי שמעו על המעשה בקפטן שליץ, ולפיכך רבים מהם

סובלים עד היום מעצירות.

לא אובמה. הוא כאמור, כבר לא יכול היה להתאפק. סיפור רמת שלמה נפל עליו כפרי בשל. ההתקפות המתוזמנות, העלבון המנופח, ההתבטאויות הגסות של אנשיו, מעידים כולם על תכנון מוקדם. חיכו שם להזדמנות להיכנס בנתניהו ובממשלת ישראל. גם בגלל התענוג, וגם כדי לקומם את מעמדו הרופס. אולם מכיוון שלא אובמה, ולא הגרופיז היהודים שלו, מבינים את השלכות מעשיהם ואת מורכבות העסק – הם עוד עלולים, בכסילותם, להטביע את הצוללת לא רק בחרא, אלא גם בדם. וכבר השבוע, בעקבות הרוח הגבית שנשבה בוושינגטון, עלה באף ניחוח עדין של טייר שרוף המבשר אולי אינתיפאדה חדשה.

אנשיו של אובמה דוחקים בו להפעיל לחץ דווקא על השותפה האסטרטגית מתוך פטרונות חסרת אחריות. הארגון היהודי שמאלני ה”ג’יי סטריט” אף מחתים עצומה הקוראת לאובמה לנקוט גישה עוד יותר תקיפה כלפי ישראל. כביכול, ללחוץ על ישראל לטובתה. חסר רק שיאמרו “תירגעו, תנשמו עמוק, בסוף אתם עוד תיהנו מהאונס”.

זהו היגיון מעוות שלא לוקח בחשבון את ההשלכות העתידיות. לא רק עיתון שמרני כ”וול סטריט ג’ורנל” יצא נגד התנהלות הממשל, גם מאמר המערכת בעיתון “הוושינגטון פוסט” האולטרה ליברלי הצביע על האיוולת. הקו התקיף של הממשל גורם למנהיגי ערב והפלסטינים לאמץ עמדות נוקשות יותר. במקום להיכנס לשיחות עם ישראל, הפלסטינים מקצינים דרישות ומחכים לראות כיצד אובמה יטפל בביבי. מנגד, אזרחי ישראל לא אוהבים את כיפוף היד הבוטה ומתייצבים מאחורי ראש הממשלה.

* * *

שלושה מדענים ביולוג, פיזיקאי ומתמטיקאי, יושבים בבית קפה ורואים מעברו השני של הרחוב שני אנשים נכנסים לתוך בית. כעבור זמן קצר, המדענים מבחינים כי מהבית יוצאים שלושה אנשים. אומר הפיזיקאי: “המדידה הראשונית לא הייתה מדויקת”. מסיק הביולוג: “הם התרבו”. מחשב המתמטיקאי: “אם אדם אחד ייכנס עכשיו לבית, הוא שוב יהיה ריק”. הממשל האמריקאי הנוכחי רואה עין בעין עם המתמטיקאי את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והשלכותיו על המציאות האזורית והעולמית. משוואה פשוטה של שטחים תמורת שלום המונחת כאידאה אפלטונית בשמים ויש להורידה לקרקע בכל האמצעים הנדרשים, גם באמצעות משבר דיפלומטי חסר פרופורציות.

יתרה מכך, תפיסת המציאות הגיאו-פוליטית של אובמה שקועה בשיח נבוב ובשאריות אידיאולוגיות אינפנטיליות ודוגמטיות שמקורן בחוגי חברה ורוח אולטרה ליברליים. ישראל, על פיהם, הוקמה בחטא קולוניאלי וכפיצוי על מוראות השואה. הד לדברים שמענו בנאומו בקהיר. אובמה מתעלם מהאיום האיסלאמי פונדמנטליסטי ומתעקש לא להשתמש במילה טרור בהקשר של טרור איסלאמי ברור. ממשלו נוהג ברכות לא ברורה כלפי איראן ובת בריתה סוריה.

נדמה שאובמה ואנשיו מתעקשים לדחוף את ישראל לפתרון כפוי משום שלתפיסתם הפשטנית, ברגע שישראל תיסוג לקווי 67′ ביצת הצרות העולמית תיובש. הם מתעלמים מהפונדמנטליזם האיסלאמי המתחזק, ממציאות מדממת של אינספור סכסוכי דמים שלכולם קשר ישיר עם איסלאם רדיקלי.

ובניגוד לבדיחה הלא מצחיקה, גם אחרי נסיגה ישראלית הבית לא ישוב להיות ריק, משום שהמאבק הוא הרבה מעבר לטריטוריה. הפתרון הדוגמטי של שטחים תמורת שלום פשט את הרגל. המשוואה הרבה יותר מורכבת. צריך להעז ולומר בריש גלי שבלי מעורבות ירדנית בפתרון טריטוריאלי אין למדינה הפלסטינית קיום. המלך הירדני הוא לא פרה קדושה, הוא בן למשפחה בדואית מחיג’אז שהבריטים סידרו לה פתרון תעסוקתי. צריך לשים על השולחן פתרונות יצירתיים כמו חילופי שטחים, בלי לגמגם ולהסמיק.

בכל מחיר יש לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל, גם במחיר ברוגז זמני עם הממשל האמריקאי. והכי חשוב, עם כל הכבוד לסקס אפיל של אובמה ולדודה קלינטון, ירושלים היא לא חוט מאריך. חלום הדורות לא יירמס בנעליהם של עמנואל ואקסלרוד. דוגמטיות בכלל ודוגמטיות שמאלית בפרט עלולות להוביל לקטסטרופה לא פחות מדוגמטיות ימנית. ולא חייבים דוגמאות גדולות כדי להבין זאת.

בזמן המהפכה התרבותית בסין החליטה הממשלה שאדום ברמזורים יהיה הסימן לנוע ולא לעצור, משום שאדום הוא צבע המהפכה הקומוניסטית ולכן יאה יותר לתנועה. מכיוון שסין ארץ גדולה, המערך הבירוקרטי עצום ותושביה מרובים כחול על שפת הים, ההנחיה לא עברה ביעילות מספקת וגרמה לאינספור תאונות קטלניות. אז שינו בחזרה.