Obama’s Miscalculations Jeopardize Peace

<--

ותר מדי זמן דיברה התקשורת ודיברו הפרשנים על המלכודת שאליה נכנס נתניהו במהלך הביקור בבית הלבן. הגיע הזמן לדבר על המלכודת שאליה הכניס אובמה את השלום. משום שהמהלך של אובמה לא קידם השלום. להפך. מדובר במהלך שכבר מתגלה כפגיעה אנושה בסיכוי להסדר.

כדי להבין לאן הוביל אותנו אובמה, כדאי לזכור שמזה שני עשורים אנחנו בתוככי “תהליך שלום”. הצעות רציניות כבר היו על השולחן. כאשר הציע ברק את חלוקת ירושלים בשנת 1999 הוא זכה לתשובה שלילית מערפאת. כאשר קלינטון הוסיף משלו והגיש הצעה מרחיקת לכת – שוב אמר ערפאת “לא”, למרות שהוזהר מראש על ידי נציגי נשיא מצרים ומלך סעודיה, לפני שנכנס לבית הלבן, שדחיית ההצעה היא בגדר “פשע נגד העם הפלסטיני”. הוא כמובן ביצע את הפשע.

נמשיך. בימי הממשלה הקודמת התנהל משא ומתן בשני ערוצים: האחד בין אולמרט לאבו-מאזן, והשני, מפורט יותר, בין ציפי לבני לאבו-עלא. התוצאה הסופית עגומה. אבו-מאזן דחה את ההצעה מרחיקת הלכת של אולמרט, שכללה חלוקת ירושלים וזכות שיבה סמלית. אבו-מאזן התעקש על שיבה המונית. על זה, ולא על כך שאולמרט היה בשלהי כהונתו, הכשיל אבו-מאזן את ההצעה. הוא אמר את זה בקולו שלו. אין צורך בפרשנים.

במסלול המקביל, הייתה התקדמות מסוימת. הצד הפלסטיני הבין שלא תהיה שום נסיגה מגילה, מרמת שלמה או מגבעת זאב. היו ויכוחים אחרים. אבל היו גם הסכמות ביניים, שאסור לזלזל בהן. ההסכמות הללו, גם אם לא גובשו, היו אמורות להיות שוות משהו. בכל משא ומתן בעתיד, הנושאים ונותנים יודעים בדיוק מה היה אצל קודמיהם. זו בדיוק הסיבה שגם אירופה וגם הפלסטינים וגם הממשל האמריקני דרשו תמיד את הפסקת הבנייה בהתנחלויות ובתוככי שכונות ערביות בירושלים, אך הדרישות הללו לא התמקדו בשכונות כמו גילה או רמת שלמה. הייתה הסכמה, או הסכמה בשתיקה.

כך הופכים סכסוך לאומי לדתי

הרי מי שדורש פינוי משם אינו דורש שלום. גם חסידים גדולים של תהליך השלום מבינים שדרישה כזאת מישראל היא בערך כמו לדרוש מארה”ב לפנות את וושינגטון לטובת, נניח, בני הפיסטקאווי האינדיאנים, שישבו פעם בעמק הפוטומאק.

מה עשה הממשל? שכנע את הפלסטינים לחזור לדרישות שמהן כבר ירדו, ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתם. אם אובמה דורש את גילה ואת רמת שלמה, אז מי הם הפלסטינים שידרשו פחות. והנה, בסוף השבוע, בפסגה הערבית, כבר הודיע אבו-מאזן על הקשחת עמדות בעניין ירושלים. ההבנות הישנות בטלות.

ובגלל אובמה, ירושלים הפכה לעיקר כך הופכים סכסוך לאומי לדתי. חסידי השלום השפויים יודעים איך יכול היה להיראות הסדר שלום. אין סודות. הקווים מצויים בתוכנית קלינטון הישנה, או אפילו

בהסכם ז’נבה. אולמרט הגיע אל קצה גבול היכולת של הצד הישראלי. הוא אפילו חצה אותו, כשהסכים לזכות שיבה סמלית. אולמרט לא חלם לוותר על רמת שלמה או גילה.

ולמעשה, גם הפלסטינים המתונים, יש כאלה, שתמכו בהסכם ז’נבה או בתוכנית קלינטון, הסכימו לריבונות היהודית בשכונות היהודיות בירושלים רבתי. עד שבא אובמה וזרק פצצה. אובמה אינו מתייצב לצד מחנה השלום, הישראלי והפלסטיני. להפך. הוא מתייצב לצד מחנה הסירוב. לחץ הוא חלק מכללי המשחק.

אלא שהפעם לא מדובר בלחץ לצורך פשרה. להפך. מדובר בשלהוב הרחוב הערבי ובחיזוק הרדיקלים והאיסלאמיסטים. האם יודה אובמה בטעותו? אם יתעקש, זה יהיה חיזוק לחמאס ולסרבנות הפלסטינית, ומכה אנושה לתהליך השלום. בגלל אובמה. לא בגלל נתניהו.

About this publication