Obama’s Big Mistake

<--

על הטעות הגדולה של אובמה

התלהבותו המוגזמת של אובמה לשמש שושבין לישראל והרשות הפלסטינית, לצד חוסר יכולתו לקרוא את המפה, הביאו אותו לבצע מלכתחילה טעות אסטרטגית קשה

הדיווח האחרון על סירובו של ראש הממשלה להיענות לדרישה האמריקנית בדבר הקפאת הבנייה בירושלים צפוייה לעורר בימים ובשבועות הקרובים הדים מכאן ומכאן, אך הפעם במקום לנסות ולחזות את העתיד ואת הצפוי לקרות, נכון יהיה לדעתי דווקא בלקחים ההיסטוריים שניתן להפיק ממעשי העבר.

סקירה היסטורית ועובדתית פשוטה של דיוני המשא ומתן השונים בין ישראל לפלסטינים ב-20 השנים האחרונות תגלה כי הסכמות הושגו והסכמים נחתמו גם בעיצומה של בנייה ענפה במזרח ירושלים ובאזורים הסמוכים. מבחינה זו, דרישתו של אובמה להקפיא את הבנייה כתנאי מקדים למשא ומתן בין נתניהו לאבו-מאזן הינה בבחינת בומרנג שמשיג עד כה את היעד המנוגד בתכלית לזה המתוכנן – התנעתו המחודשת של התהליך המדיני במזרח התיכון.

השנה היא 1993, הסיטואציה – צוותי המשא ומתן הישראלים והפלסטיניים נפגשים לליטושים אחרונים של הסכם אוסלו הממשמש ובא כאשר באותם הימים ממש נמצאות לא פחות מ-13 אלף יחידות דיור במזרח ירושלים בשלבי בנייה כאלה ואחרים. המדובר בשכונת גילה, נווה יעקב, הר-חומה ופסגת זאב. ערפאת אולי לא אהב את זה, אך בלע את הגלולה לטובת חתימה על הסכם שהחזיר אותו מגלות ארוכת שנים לרמאללה כנציגם המוכר של הפלסטינים. גם הודעתה של ממשלת רבין על כוונתה לבנות 15 אלף יחידות דיור נוספות בינואר 1995 לא פגעה בדיונים שקדמו להסכם אוסלו ב’ שנחתם בספטמבר, חמישה שבועות לפני הירצחו של רבין.

קלינטון לא התערב בבנייה וזו לא הטרידה יותר מדי את מנוחתו של ערפאת גם כאשר הוא נכנס למשא ומתן עם יורשו של רבין, נתניהו, על הסכם חברון שנחתם אי שם ב-1997 ומאוחר יותר על הסכם וואי. ערפאת ואבו-מאזן, ששיחק חלק פעיל וחשוב ביותר במהלך הדיונים, לא יכלו לחלום אפילו על הפסקת הבנייה באזורים שהיה ברור כי בכל הסדר עתידי יהיו חלק מישראל. גם אהוד ברק שהציג לערפאת את נכונותו לוותר על שטחים בהיקף חסר תקדים, לא הפסיק את הבנייה בירושלים ואף האיץ אותה בשכונת הר-חומה ובראס אל עמוד. קלינטון אף צוטט באותה עת כאומר ש”ארצות הברית לא יכולה למנוע מישראל לבנות בירושלים”.

ג’ורג’ בוש, אחד מידידיה האמיתיים של מדינת ישראל שראה בראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, כשותף אמיתי לדרך, לא לחץ על עמיתו הישראלי בנוגע להתנחלויות וקיבל נסיגה חסרת תקדים משטחי גוש קטיף והשומרון, נסיגה שהייתה אמורה אליבא דה-בוש ושרון לקדם את בואו של הסדר הקבע. בתמורה קיבל שרון באפריל 2004 התחייבות אמריקאית מפורשת בזו הלשון: “לאור המציאות החדשה שנוצרה בשטח, הרי שמבחינתה של ארצות הברית, יהיה זה לא מציאותי לצפות לכך שהשלב האחרון של המשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים יהווה נסיגה ישראלית לקויי שביתת הנשק של 1949”, הם קווי 67′ המדוברים.

התהליך המדיני נמצא בדרך ללא מוצא

המזכר המפורש שמסר בוש לשרון, שממנו בוחר אובמה להתערב באופן שיטתי (תוך הפרה בוטה של הכללים הקובעים כי התחייבויותיו של ממשל מסויים למדינה זרה לא יבוטלו עם כניסתו של ממשל חדש לבית הלבן) יוצר איפוא הפרדה ברורה בין ההתנחלויות בגדה המערבית, שצפויים להיות מפונים אם וכאשר הצדדים יגיעו להסדר קבע, לבין המשך הבנייה באזורים שכולם יודעים כי יישארו בשליטתה של ישראל גם לאחר שהסכם כזה יושג. על המנטרה הזו בדיוק חזר נתניהו בועידת איפא”ק האחרונה שנערכה לפני מספר שבועות.

אבו-מאזן שהפך עם הזמן למחליפו של ערפאת, לא הציב את הקפאת הבנייה כתנאי מקדים למשא ומתן שקיים עם אהוד אולמרט, וזאת מתוך הבנה כי תנאי שכזה יוביל את השיחות מלכתחילה לכדי מבוי סתום. זאת ועוד, אולמרט

אף הצהיר בריש גלי כי הבנייה באזורים שהוזכרו במכתבו של בוש, כמו גוש עציון ובית”ר עלית יימשכו.

נכון לרגע כתיבת הדברים נמצא התהליך המדיני בדרך ללא מוצא, וזאת משום שדרישתו של אובמה מישראל הכניסה את ראש הממשלה למצב בלתי אפשרי. כל ויתור מצידו עלול לפרק בו במקום את הקואליציה הנוכחית ונתניהו, שחושש מכניסתה של קדימה לממשלה וממתן לגיטימציה ללבני שעשוייה להחליף אותו בבוא העת, נחוש לעשות הכל כדי למנוע את קריסתה של השותפות הקואליציונית עם ש”ס, שהייתה לאחד מהגורמים העיקריים שהביאו למפלתו של נתניהו בקדנציה הראשונה. אבו-מאזן מצידו רושם הישג בלתי מבוטל בדמות התעקשות אמריקאית על תנאי שהוא עצמו כאמור, לא חשב להציב בטרם יחלו הדיונים מחדש. אם בכלל.

בלי תנאים בבקשה

הצלע השלישית במשולש היחסים הבעייתי הזה הוא נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. אובמה שנחשב למן בחירתו ועקב בחירתו לחלוץ ופורץ דרך של ממש (עצם בחירתו היא הישג היסטורי בלתי מבוטל) היה נחוש לשבור את המחסום ולעשות את מה שרבים לפניו ניסו ולא הצליחו – להיות שושבינו של הסכם שלום כולל בינינו לבין הפלסטינים. זאת ועוד, הנשיא האמריקאי לא שעה לאזהרותיו של שליחו למזרח התיכון, ג’ורג’ מיטשל, דווקא הוא, שטען לא פעם כי אל לו לממשל האמריקאי להציב תנאים מקדימים למשא ומתן.

בשבועות האחרונים התגבר הלחץ על אובמה מצד מחוקקים בולטים, רפובליקאים ודמוקרטים, חברי בית הנבחרים וסנאטורים כאחד. אחד הבולטים שבהם היה הסנאטור הדמוקרטי מניו יורק, צ’ק שומר, שהיה לאחד האנשים שהשפיעו בצורה המשמעותית ביותר על העברתה של רפורמת הבריאות של אובמה בקונגרס, לפני כחודש. שומר, כמו רבים אחרים, דרש מאובמה להפסיק ללחוץ על ישראל בסוגיית ירושלים, אך התלהבותו המוגזמת של הנשיא, לצד חוסר יכולתו לקרוא את המפה לאשורה סימאו את עיניו והביאו אותו לבצע מלכתחילה טעות אסטרטגית שהרחיקה את כל הצדדים מקו הסיום. ועל כך נאמר: סוף מעשה במחשבה תחילה.

About this publication