Don’t Bury Obama

<--

אל תקברו את אובמה

אובמה עשה הרבה טעויות, אבל הפסדו הצפוי בבחירות אמצע הקדנציה היה מגיע גם אלמלא טעה

טיפקאנו, אינדיאנה. חמש מכוניות, חמישה סנאים, כמה ציפורים. ביום שישי שעבר עמד שדה הקרב של טיפקאנו, אינדיאנה, שמשי ושומם. עלים של סתיו נשרו על האנדרטה הגבוהה, המעוטרת בפסלו של הגיבור ויליאם הנרי הריסון. מי שהכה את האינדיאנים ואת מנהיגם “הנביא”, מי שחיסל את תקוותיהם להקים קונפדרציה של שבטים בשלטון עצמי במערב התיכון. כל זה קרה מזמן, לפני 200 שנה, פחות שנה, פחות שבוע. בבוקר 7 בנובמבר 1811.

הריסון עוד ניצח בקרבות גם אחרי הקרב הזה, אך כשנבחר לנשיא ארצות הברית ב-1840 עשה זאת עם הסיסמה “טיפקאנו, אנד טיילר טו”: טיפקאנו על שם הקרב שהפך לכינויו של הריסון, ו”טיילר טו”, גם טיילר, על שם סגנו בר המזל של הריסון ג’ון טיילר בר מזל משום שהריסון מת חודש בלבד לאחר הבחירות. הוא היה הנשיא הזקן ביותר עד שבא רונלד רייגן, וגם מי שכיהן במשך הזמן הקצר ביותר טיילר החליף אותו, עד שהוחלף גם הוא ארבע שנים אחרי כן, לא לפני שרשם על שמו הישג חשוב: סיפוחה של טקסס לארצות הברית.

הריסון ניצח בבחירות של 1840 את הנשיא המכהן, מרטין ואן ביורן, אשף פוליטי שכונה “הקוסם הקטן” על שום קומתו הנמוכה. מדוע ואיך הפסיד הקוסם? בעיקר בגלל משבר כלכלי חמור שיסודו במדיניות של קודמו בתפקיד, הנשיא אנדרו ג’קסון. ואן ביורן הואשם שלא עשה מספיק כדי לבלום את המשבר, אך למעשה, הוכה פוליטית בשל נסיבות שספק אם היו באמת בשליטתו. זהו טבען של בחירות. הפרשנים מייחסים לתוצאותיהן משמעות מפליגה, ולמפסיד הם מייחסים שגיאות חמורות. וכמובן, נשיאים עושים שגיאות, אבל הפסדים הם לעתים תוצאה של נסיבות טבעיות הרבה יותר מאשר של בעיה במדיניות או בתכנון הפוליטי.

שווה להיזכר בזה יום לפני בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית. רגע לפני מבול הפרשנויות שייחסו לנשיא ברק אובמה את הכישלון הדרמטי, שיגידו שהמנדט לפעולה ניטל ממנו, שינבאו את מותו הפוליטי בטרם עת. כן, אובמה עשה הרבה טעויות. הוא לא תקשר כראוי עם הבוחרים ואיבד רבים מהם. אבל ראוי לזכור שהיה מפסיד בכל מקרה, גם אלמלא היה עושה טעויות.

אין קשר בין מה שעשה אובמה ובין מה שיעשו הבוחרים

גם אילו לא היה שמאלן, מתנשא, תבוסתן, מנותק. כך קרה כמעט לכל נשיא בבחירות אמצע הקדנציה הראשונות שלו (ג’ ורג’ בוש של 2002 הוא החריג היחיד מהעשורים האחרונים בגלל פיגועי 2001). וממילא , מודלים תיאורטיים שהוצגו בחודשים האחרונים חזו לדמוקרטים הפסד של למעלה מ-50 מושבים בבית הנבחרים, בלי כל קשר למה שיעשה הנשיא או לאחוזי הפופולריות שלו. המצב הפוליטי והכלכלי פשוט מחייב תבוסה כזאת. ולהלן הסיבות.

לדמוקרטים יש רוב גדול בקונגרס, וככל שהרוב גדול יותר, כך מספר המושבים בסכנה גדולה יותר את מה שצברו הדמוקרטים בזכות חוסר הפופולריות של בוש ב-2006 וב-2008 הם יאבדו עכשיו למפלגה היריבה. ועוד: בבחירות אמצע קדנציה קשה הרבה יותר להביא לקלפי את הקהלים שבזכותם ניצח אובמה ב– 2008 צעירים , מיעוטים. מי שמצביע הם הלבנים יותר והמבוגרים יותר, שאיתם אובמה הצליח פחות מכתחילה.

ועוד נתון שנמצא

קשר מובהק בינו ובין גודל התבוסה בבחירות: הצמיחה בהכנסה לנפש. ככל שאנשים מזהים שמצבם הכלכלי האישי טוב פחות ביחס לעבר, כך גדל הסיכוי שיצביעו למפלגה שאיננה בשלטון בבחירות כאלה.

כל זה לא אומר שאין שום קשר בין מה שעשה אובמה ובין מה שיעשו הבוחרים באמריקה מחר נשיאים שאחוזי התמיכה בהם עומדים מעל 50 אחוז מפסידים בממוצע פחות מנדטים באמצע הקדנציה. ומצד שני, אחוזי התמיכה בנשיא גם הם, במידה רבה, פועל יוצא של המצב הכלכלי. ממילא, השאלה הגדולה שצריך לשאול מחרתיים בבוקר, לפני שמכתירים את אובמה ככישלון מוחלט צריכה להיות זאת: האם היה לו סיכוי להוציא את ארצות הברית מהמשבר הכלכלי בשנה וחצי שהוא בשלטון? מי שחושב שהתשובה חיובית צריך להניח את הכישלון על כתפיו של הנשיא; מי שחושב שהיא שלילית צריך להבין שאת הכישלון הדמוקרטי מחר אי אפשר היה למנוע, ושלאובמה יש עכשיו הרבה זמן לת

About this publication