יחסי ישראל-ארה”ב: המרוץ לקונגרס יכריע
בין וושינגטון לי-ם מתנהלת בעת האחרונה מערכת יחסים נעימה שבבסיסה בעיה: אין הסכמה. האם קרב הרגע שבו מישהו ישבור את הכלים?
לפני עשרה חודשים בערך, קצת אחרי שממשלת ישראל החליטה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, נשלח איש צוות הבית הלבן, דניאל שפירו, לשיחה עם השר בני בגין מהליכוד. זו הייתה פגישה מעניינת, לא אחרונה בין השניים. שפירו הוא אורח קבוע במסדרונות משרדי ממשלת ישראל.
לא מספיק לנסוע, וכבר הוא חוזר, בפעם האחרונה בשבוע שעבר, לביקור פחות מקצרצר. וכל הפגישות בינו ובין בגין, אומרים מקורות המודעים לקיומן, דומות: ברור כי השיחה קולחת, נעימה, הטונים תמיד שלווים, ניכרת הערכה הדדית בין השניים. אבל הסכמות קשה למצוא.
בפגישה ההיא, שאחרי ההקפאה, התבטאה המחלוקת בשאלת חד-פעמיותה של ההקפאה החד-פעמית. בגין, שהצביע בעד ההקפאה, לא היה כנראה שלם לחלוטין עם הרמת היד. לראש הממשלה בנימין נתניהו אמר: אתמוך בך הפעם, אבל תדע שמסדרים אותך. בעוד עשרה חודשים ידרשו ממך להאריך את ההקפאה. כשפגש את שפירו ניסה כנראה לבדוק את הנחת העבודה הזאת. הוא רצה לשמוע התחייבות אמריקאית שלא תהיה בקשה נוספת להקפאה – ולא שמע.
הוא רצה לשמוע שהאמריקאים מוכנים להשלים עם המשך הבנייה בתום ההקפאה – גם את זה לא שמע. שפירו חזר על העמדה האמריקאית שאיננה, כידוע, בעד הרחבת התנחלויות. מה שבגין חשש ממנו – התממש.
מי שרוצה יכול למצוא בסיפור הזה לקח פוליטי: בגין צדק. או להפיק ממנו לקח מדיני: האמריקאים לא התכוונו להסתפק בעשרה חודשים. מי שרוצה יכול למצוא בו סימנים מוקדמים של מערכת היחסים, הנעימה בסך הכל, בין וושינגטון לירושלים בחודשים האחרונים. מערכת יחסים שיש בה הרבה אינטימיות, התייעצות, משא ומתן מאחורי הקלעים. הרבה ניסיונות מאומצים משני הצדדים לא לדרוך אחד על רגלי השני. הרבה “התחשבות”, כפי שהגדיר זאת השבוע איש ממשל וושינגטוני.
אבל בעיה בסיסית הייתה ונשארה: אין הסכמה. השאלה המעניינת היא, כמובן, עד כמה אפשר למשוך מערכת יחסית נעימה, כאשר הצדדים חלוקים על עניינים של מהות. ובמילים אחרות: האם קרב הרגע שבו שוב יחליט מישהו, מצד זה או אחר, לשבור את הכלים?
מסתכלים קדימה
הפרטנר הפלסטיני כנראה מאמין שהרגע הזה מתקרב. יש גם תאריך: 3 בנובמבר, יום לאחר בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית. יום לאחר שברק אובמה ישוחרר מהמחויבות לסדר יום פוליטי, יום לאחר שייגמל מהמחויבות לנבחרים עצבנים שמה שרק חסר להם עכשיו זו התכתשות מתוקשרת עם ממשלת ישראל.
זה, כאמור, מה שחושבים בכירים פלסטינים, שלא הסתירו את עמדתם גם מהמתווך האמריקאי. נרשמה אפילו מחאה לפרוטוקול: אנחנו, אמר בן שיח אמריקאי לידידו הפלסטיני, לא עושים “חישובים כאלה”. הפלסטיני חייך ושתק. האמריקאי יגיד מה שהוא רוצה – הפלסטיני יחשוב אחרת.
ולא רק שיחשוב כך. ההמלצה שקיבל יו”ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, מכמה מיועציו המנהלים את הדיונים מול האמריקאים, הייתה ברורה: זה לא הזמן לעסקה. חכה. לא חשוב מה אומרים האמריקאים, הפלסטינים מאמינים ש”אחרי הבחירות” יהיה טוב יותר. ממילא, המהלך הטקטי שהם נוקטים כרגע פשוט: בלי פיצוץ,
בלי פשרה. האמריקאים רואים, מבינים ומנסים בכל זאת לשכנע שכדאי להתקדם. זה לא יקרה כנראה, אלא אם ממשלת ישראל תחליט להתקפל באופן מוחלט.
היא לא תתקפל כנראה, לא באופן הזה, בין השאר משום שהידיעות על הצעות אמריקאיות מרחיקות לכת בתמורה להקפאה היו קצת מוקדמות וקצת מוגזמות. נכון, האמריקאים הסכימו לתת לא מעט תמורת ההקפאה – אגב, מהלך שקשה להבין: גם במבט אמריקאי אין סיבה להקריב נכסים אסטרטגיים כדי לקבל ויתור טקטי שתוקפו חודשיים.
מצד שני, חלק גדול ממה שהסכימו לתת לא באמת קשור להקפאה, לא באמת תלוי בה. האם מישהו מעלה על דעתו – אמר לי השבוע אמריקאי המכיר היטב את קשרי ישראל במסדרונות הקונגרס – שישראל לא תקבל את מטוס הקרב החדיש ביותר משום שלא הסכימה להקפיא בנייה למשך 60 יום? מה, שאל, בגלל 500 הבתים שאולי תבנה בתקופה הזאת, אמריקה תפקיר אותה ותיתן ליתרון האיכותי הצבאי שלה ללכת “קפוט” ?
נאמנים משמאל
גם בוחרי המפלגה הדמוקרטית מתקשים לתת לה להתרסק, לאבד את יתרונה מול הרפובליקנים. המדדים אמנם ממשיכים להצביע בכיוון של תבוסה, אבל יש דמוקרטים שלא מוותרים. הסיבה מעניינת: הם פשוט רגילים.
“גאלופ” פרסם השבוע את תוצאותיה של בדיקה מעניינת שערך בקרב הבוחרים האמריקאים לקראת נובמבר. המכון שאל, כמובן, למי יצביעו, אבל ניסה להבין גם למה. אצל הרפובליקנים קיבל במקום הראשון את התשובה הצפויה: אני תומך (או תומכת) בסדר היום ובמדיניות של המפלגה הרפובליקנית. אבל למספר גבוה מאוד של מצביעים דמוקרטים הייתה תשובה שונה. הם, מתברר, מצביעים למועמד הדמוקרטי כי “כך הם תמיד עושים”. כלומר , עניין של הרגל, של נאמנות, לא של בחירה מושכלת.
30 אחוז מהדמוקרטים שמתכוונים להצביע למפלגתם נתנו את התשובה הזאת, לעומת רק 15 אחוז ה”מעדיפים את סדר היום ואת המדיניות” של המפלגה. אגב, מספר דומה של רפובליקנים ודמוקרטים (11 אחוז ו-13 אחוז בהתאמה) מצביע למפלגה כיוון שהם פשוט לא אוהבים את המפלגה היריבה.
כמה מושבים יצליחו הרפובליקנים לגרוף אין איש יודע. מצב הרוח משתנה מיום ליום. בשני עוד נשמעו קולות מעודדים במחנה הדמוקרטי בגלל מה שנראה היה כצמצום מסוים של הפער בסקר של רסמוסן.
בשלישי הרוחות שוב החליפו כיוון: גאלופ הציג שני מודלים של “בוחרים הצפויים להצביע” (בשונה מ”בוחרים רשומים” שאינם מתכוננים בהכרח גם לבוא לקלפי. על פי מודל אחד – המבוסס על הנחה שבוחרים רבים יתפנו מעיסוקיהם ב-2 בנובמבר ויבואו לתמוך במפלגתם – הרפובליקנים מובילים ב-13 אחוז . על פי המודל השני – התייצבות נמוכה בקלפיות – הפער הוא עד כדי 18 אחוז. מספרים “מבהילים” כפי שכינה אותם איש הסקרים נייט סילבר.
על פי המודל של סילבר, תעבור השליטה בבית הנבחרים לרפובליקנים, אך הם ייהנו מיתרון מספרי לא גדול: 14 מושבים.
יהודי מימין
31 מחוקקים יהודים יש בבית הנבחרים כיום, ארבעה מתוכם – לפחות ארבעה סכנה ממשית לאבד את כסאם. גבריאל גיפורדס מאריזונה, יהודייה שהתפרסמה, בין השאר, כיוון שנישאה לאסטרונאוט, נלחמת על חייה הפוליטיים במדינה לא קלה לדמוקרטים.
רון קליין הוביל בסוף ספטמבר בחמישה אחוזים על פני יריבו, אבל הקרב עדיין מוגדר צמוד. אלן גרייסון, שגם הוא כמו קליין מתמודד בפלורידה, עלול ללכת הביתה. ג’ון אדלר מניו ג’רזי בבעיה. אם כי הוא מוביל בשלושה אחוזים לפי הסקר מלפני שבועיים. אדלר היה מראשוני הדמוקרטים שתמכו באובמה ויש טענה כי על תמיכתו הנמשכת בנשיא הוא משלם מחיר ציבורי בשחיקת מעמדו בקהילות יהודיות באזור הבחירה שלו – בעיקר הקהילה האורתודוקסית של צ’רי היל.
אך המרוץ היהודי המעניין ביותר השנה מתנהל במחוז מספר אחת של מדינת ניו יורק. סקרים מעודכנים אין. מאבק יש. רנדי אלטשולר, יהודי, נגד טים בישופ, חבר קונגרס סיבוב שלישי. אלא שכאן צריך לעצור רגע ולהציג אותם שוב. כי בניגוד למקובל, בניגוד לאוטומטי, בניגוד למוכר ולידוע – אלטשולר הוא יהודי, אך גם רפובליקני. בישופ, שכיסאו בסכנה, הוא המועמד הדמוקרטי.
בדרך כלל הבוחרים היהודים מצביעים לדמוקרטים, הנבחרים היהודים משתייכים לדמוקרטים. כאמור, 31 יהודים יש בבית הנבחרים האמריקאי, אך רק אחד מהם רפובליקני – אריק קנטור מוירג’יניה.
הוא אמנם לא סתם אחד, אלא רפובליקני שנושא בתואר של מחוקק בכיר ומשפיע. ובכל זאת, אחד מול 30 בסעיף הדת. “אנחנו מקווים להכפיל את כוחנו”, אמר קנטור בראיון לפני כמה ימים. “אני מחכה לאלטשולר”. יש למועמד סיכוי, אך קרב קשה לפניו מול מי שקיבל בבחירות לפני שנתיים כמעט 60 אחוז מקולות הבוחרים, ושנתיים קודם 62 אחוז. יתרון אחד יש לו: הוא איש עסקים שהלווה לעצמו שני מיליון דולר, ועוד הצליח לגייס לא מעט. מצבו בבנק טוב בהרבה מזה של יריבו.
Once again the UN voted unanimously minus the US and Israel, against the embargo on Cuba. The writer somehow assumes that it is rude for the USA to insist that Israel not build any MORE internationally illegal housing for its citizens in occupied territory.
I guess it’s against Israel’s interests for the UN to have any say in international law, even as Israel exists only because of international law.
We all want to follow only the laws we like, but that isn’t civilization, but tribalism. And little tribes disappear when their big brothers let them go.
The Tea Partiers are bigoted against Jews, you know…