This Time America Has Voted for Someone Who Promises Only a Little Change

<--

שיקגו, אילינוי. האיש שיישב על כיסאו של ברק אובמה הוא איש נמוך, לבן. קשה לזהות אצלו כריזמה מיוחדת, או יכולת ביטוי יוצאת מגדר הרגיל. אין לו ברק, ולא קוראים לו חוסיין. הוא לא חומר נשיאותי. הוא סתם אחד, מרק קירק. והוא הסנטור החדש של מדינת אילינוי. אחרי קרב צמוד, אחרי לילה הפכפך, מחה את הזיעה ממצחו והתייצב לנאום ניצחון מסורתי. בשבוע שעבר פגשתי את קירק במשרדיה של חברת נביסטר, באחד מפרברי שיקגו.

נביסטר היא חברה גדולה המייצרת, בין השאר, כלי רכב החסינים מפני מוקשים ומארבים (MARP) – ומשמשים את הצבא האמריקאי במשימותיו באפגניסטאן. קירק בא כדי לפגוש את העובדים, לפרוש בפניהם את משנתו.

על מושבים מסודרים, מצוחצחים, ישבו עכברי המשרד המעונבים המנהלים את החברה, ומולם עמד קירק וסקר את התוכנית שיציע כדי לסייע לעסקים קטנים. הוא הצדיע להם על הצלחת מוצריהם בשדה הקרב, אך הזהיר שהקונגרס החדש, הרפובליקאי, ייאלץ לחתוך בהוצאות, כולל הוצאות על ביטחון.

קירק הוא אחד מתומכיה הנאמנים ביותר של ישראל בקונגרס האמריקאי. הוא ביקר כאן, יש לו כאן מכרים, ועל קפיטול היל אפשר תמיד למצוא אותו בראש רשימת החתומים על כל חוק או מכתב התומך בישראל.

“החלשת ישראל או הרחקתה איננה ריאליזם”, אמר בשבוע שעבר לעיתון “שיקגו טריביון”, מדיניות כזאת היא “אשליה מסוכנת”. לפני כמה חודשים כתב לאובמה: “אנחנו קוראים לממשל להימנע מהמשך הביקורת הפומבית על ישראל”. הוא גם היה מהדוחפים העיקשים להחרפת הסנקציות נגד איראן.

חוסר אמון של האמריקאים בממשלתם

הוא היה חבר קונגרס מתון. נץ בענייני ביטחון וחוץ אך איש מרכז בנושאי פנים וחברה. “אני הולך לשרת את הבוחרים מהמרכז”, אמר למנהלים של נביסטר. ועוד אמר, שהוא מקווה שאובמה ינהג אחרי הבחירות כפי שנהג ביל קלינטון אחרי ההפסד הצורב בבחירות אמצע הקדנציה של- 1994 גם אז איבדו הדמוקרטים את בית הנבחרים שנתיים אחרי שקלינטון עלה לשלטון. קלינטון שבר ימינה, למרכז, והצליח להיבחר שוב ב-1996.

הבוחרים הלכו עם קירק בזכות ההבטחה לקצץ בהוצאות הממשלה, לבלום את הרפורמות של אובמה ולרסן את תאוות ההתערבות של וושינגטון. זו ההבטחה המרכזית שהרפובליקאים יבקשו לממש. היא נוחה להם, משום שהיא משותפת גם לרפובליקאים מתונים מסוגו של קירק, וגם לרפובליקאים יורקי להבות מבית המדרש של שרה פיילין ותנועת מסיבת התה.

היא נוחה להם משום שהיא משקפת את חוסר האמון הבסיסי שרוחשים הבוחרים האמריקאים לממשלתם, לוושינגטון, לממסד המרכזי המנסה להנדס עבורם את החיים. היא משקפת את התביעה המוכרת כל כך

להיעזב בשקט.

קירק עבר לילה מתוח בשלישי, כשפיגר משך שעות רבות אחר יריבו הדמוקרטי. קודם נספרו הקלפיות של שיקגו, שבהם יתרון לדמוקרטים. אחר כך, כשנספרו הקלפיות גם בשאר המדינה, בערים הקטנות ובעיירות, גברו הרפובליקאים.

זה תהליך שחזר על עצמו במרוצים נוספים, כמו בזה הצמוד מאוד של פנסילבניה, שבה נספרו קודם כל הקלפיות של אזור פילדלפיה ונתנו ג’ו ססטק הדמוקרטי יתרון – ורק אחר כך הקלפיות של שאר איזורי המדינה היטו את הכף בקושי לטובת הרפובליקאי פאט טומיי.

ממילא, אמריקה נשארה מחולקת, מפולגת, בין ימין לשמאל, בין אדום לכחול, בין עיר לכפר. הניצחון הוא תוצר של מוטיבציה גבוהה יותר להצביע (הפעם של הרפובליקאים), של ארגון יעיל יותר, ושל תנודות קטנות, כמה אחוזים לכאן או לשם, של בוחרים עצמאים במרכז. לפני שנתיים התפתו לקסמו הממגנט של אובמה, לקסמו של “השינוי”. הפעם הצביעו למי שמבטיח להם פחות מהפכה, פחות שינוי, פחות ממשל. משחור עברו לאפור. לסנטור מרק קירק.

About this publication