Cheers to America

<--

כבר נאמר במקורותינו שאין שמחה גדולה יותר מאשר השמחה לאיד. ראו נא את קברניטי ישראל מחייכים ושמחים כי הרי ה”רשע” מהבית הלבן נחל כישלון מוחץ. מטוטלת מצב הרוח הלאומית נעה במהירות בין דיכאון עמוק לשמחה אך למרבה הצער, המצב נותר כמות שהוא. התקוות בישראל מרקיעות שחקים כי הרפובליקנים הנחילו לאובמה מפלה בבית הנבחרים. הצדק, אליבא דה מנהיגי ישראל, אף על פי שהוא בושש לבוא, אכן הגיע. מעתה, כך מעריכים כל האנליסטים וחזאי מזג האוויר הפוליטי-מדיני, אובמה ירד מלחצו על ישראל, הממשלה תוכל לעשות מה שהיא רוצה, הסכסוך עם הפלסטינים ייעלם, איראן תצטרף להסתדרות הציונית ובא לציון גואל.

ביקורו של ראש הממשלה בארה”ב, ימים ספורים לאחר התבוסה של הנשיא, ודאי מתקבל על ידי אויביו של אובמה בישראל כמסע ניצחון. גם דברי התשובה של ראש הממשלה על אי-שביעות הרצון של האמריקאים על הבנייה בירושלים הם סוג של תעוזה המוכיחה יותר ביטחון עצמי. מה לעשות שהנשיא אובמה אינו מרפה, ותגובותיו אינן כה רכות מבחינה דיפלומטית.

השמחה כרגיל במחוזותינו מוקדמת מאוד. הקונגרס האמריקאי נכבש על די הרפובליקנים אך בבית הלבן עדיין יושב הנשיא אובמה. האופטימיסטים מקווים שהנשיא למד את הלקח המר וירד מתכניותיו הגרנדיוזיות לגבי השלום במזרח התיכון, יפסיק ללחוץ על ישראל ויתרכז בנושאי פנים. הפסימיסטים אינם מוכנים להשתכנע שהמכה הכואבת שקיבל אובמה תוביל אותו למדיניות חדשה כלפי ישראל והעולם הערבי. ראוי לבחון את שתי הגישות לאור הנסיבות והאתגרים העצומים העומדים בפני ישראל.

גם הרפובליקנים לא יתנו יד חופשית לישראל

נניח שהקונגרס החדש, הפרו-ישראלי לכאורה, יטרפד כל יוזמה של הנשיא בתחום מדיניות החוץ, כולל ישראל. מה האלטרנטיבה שמציעים הרפובליקנים? הפוליטיקה האמריקאית היא מסובכת, בלתי מושלמת אך בכל זאת יש בה סדר. כוחו של הנשיא, מקוצץ הכנפיים, עדיין איתן למדי, בוודאי במדיניות חוץ.

בדיקת ההיסטוריה של העשורים האחרונים בהם שלטו בארה”ב הרפובליקנים, אינה מותירה מקום לתקוות גדולות שמא הם יוציאו לישראל את ה”ערמונים מן האש”. בתקופתו של בוש האב, ארה”ב ניהלה מדיניות אגרסיבית למדי כלפי ישראל. אף על פי שלא ניתן להשוות במדויק בין תקופות היסטוריות, בכל זאת לא נטעה אם נקבע שהלחץ האמריקאי בתקופתו של בוש האב היה, לפחות, דומה ללחץ המופעל על ישראל כיום.

נתניהו יודע זאת היטב כי הרי הוא היה חבר המשלחת הישראלית לשיחות ב”ועידת מדריד”. ראש המשלחת הישראלית, ראש הממשלה יצחק שמיר, נגרר בעל כורחו לוועידה בינלאומית אותה שלל על הסף. התוצאות של אי-התקדמות בתהליך השלום וסירובו של שמיר להתמסר

לדרישות האמריקאיות, הביאו את הרפובליקני בוש להטיל על ישראל סנקציות כלכליות קשות ביותר: הפסקת האשראי בסך 10 מיליארד דולר שאמורים היו להיות מופנים לקליטת העלייה הגדולה.

גם בוש הבן לא הרפה מישראל לחלוטין ונתן לה יד חופשית לעשות הכול. “מפת הדרכים” היא פרי תכניותיו של בוש הבן, תכנית שהתקבלה בהסתייגויות רבות מאוד מצדה של ישראל (כ-14 הסתייגויות). בוש הבן לא התכחש להסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הפלסטינים ואף לא הלך למהלכים חד-צדדיים. בוש הבן התנגד לבניית שכונות חדשות בירושלים המזרחית ומי זוכר עדיין זוכר את מסעות שרת החוץ, אינו יכול לשכוח את מסעותיה לאזורינו. גם הגילוי על עמדת בוש הבן לגבי הפצצת הכור בסוריה על ידי ישראל, לפי מקורות זרים, אינו תומך באמירה הגורפת שהרפובליקנים הם “הטובים” ואילו הדמוקרטים “הרעים”. זאת ועוד; הרפובליקנים לדורותיהם לא תמכו באיחודה של ירושלים והכרתה כבירת ישראל, וגם הם תמכו בהקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67′, פחות או יותר.

מוקדם מכדי לשמוח

מי שמעלה על ראש שמחתו את מפלת אובמה בקונגרס, מוטב לו להמתין. הפוליטיקה האמריקאית היא פוליטיקה של איזונים ובלמים, של משא ומתן מתמשך בין הקונגרס לבין הבית הלבן, ואין בכך שום דבר חדש. אובמה יצטרך להזיע יותר, להשקיע את מזמנו וממרצו לניהול דיאלוג עם בית הנבחרים, אך עדיין עוצמתו לא תיפגע עד כדי נפילתו לקרשים. יש לאמריקאים מנהג משונה הנקרא יציבות שלטונית. אין לצפות לשינויים מהותיים בכך.

ישראל נמצאת על סיפה של תקופה מכרעת מבחינה ביטחונית ומדינית. רק בעזרת ארה”ב, קרי הממשל והקונגרס, מסוגלת ישראל להבטיח את עתידה. ישראל תלויה תלות מוחלטת בארה”ב, לטוב ולרע, למרות כל הקולות הנשמעים בישראל. בשנתיים הבאות מדיניותו של אובמה לא תשתנה מקצה לקצה. אמירותיו של ראש הממשלה וההדלפות המכוונות של סביבתו אינן מקריות כלל ועיקר. הבעיה האיראנית לא תיפתר ללא ארה”ב ומאידך, גם הבעיה הפלסטינית לא תמצא את פתרונה ללא תיווך אמריקאי.

ללא קשר לנשיא זה או אחר או קונגרס רפובליקני או דמוקרטי, ראוי להתקנא בשיטה הפוליטית האמריקאית שהוכיחה בבחירות האחרונות לקונגרס פעם נוספת, שהיא שיטה דמוקרטית איתנה, מסודרת ובעלת מסורת ארוכה. לפחות על כך, מותר לומר: “תחיי אמריקה”.

About this publication