The Freeze Cherished by U.S. Has Been Melted by the Middle East Heat

<--

ההקפאה, פרי טיפוח ארה”ב, נמסה בחמסין

לא השריפה ולא ויקיליקס מנעו את התקדמות השיחות, אלא הבנה פשוטה שהעלות לא מצדיקה את התועלת

אף אחד לא יצא חכם גדול מסיבוב השיחות האחרון בין ישראל לממשל האמריקאי. אף אחד לא הצליח לממש את ההבטחות שהבטיח, או למנף לכדי הישג את המחמאות שחילק. לא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיצטרך להסתפק במטוסי כיבוי, ולדחות את חלום מטוסי הקרב חינם שהבטיח לשריו. ישראל תקבל את המטוסים הללו בבוא היום, בהליך מסודר, כרכיב מהותי של המחויבות האמריקאית לשמירת הפער האסטרטגי של ישראל בזירה המזרח תיכונית – לא כתמורה לשלושה חודשים חסרי משמעות של הקפאה חסרת ערך.

אבל גם הנשיא האמריקאי ברק אובמה לא בדיוק הקפיד על מילותיו. ב-14 בנובמבר, לפני פחות מחודש אחד, אמר במילים אלה: “אני משבח את ראש הממשלה נתניהו על כך שקיבל, לדעתי, החלטה על צעד קונסטרוקטיבי. זה סימן שהוא רציני”.

ההחלטה שדובר בה: הקפאה נוספת של ההתנחלויות לשלושה חודשים. נתניהו אמר “מטוסים” – אז אמר. אובמה אמר “משבח” – אז אמר.

שלמה בן עמי, מי שהיה שר החוץ בממשלתו של אהוד ברק, כתב השבוע מאמר מעניין ובו קבע, בין השאר, כי “הבעיה של אובמה איננה נעוצה בחזונו לאמריקה ולעולם, אלא במאמציו, שאינם עולים יפה, לתרגם אותו מתיאוריה למציאות”. בן עמי מנה ללא רחמים את ה”מאמצים” הללו, שלא עלו יפה: שיפור היחסים עם המוסלמים, עולם ללא גרעין, תמיכת רוסיה בפתרון בעיות העולם, בלימת כוחה העולה של סין, סיומן של שתי המלחמות, עיראק ואפגניסטן, עצירת תוכנית הגרעין האיראנית.

ברק מרגיז

ובעוד זה מונה, יצא הבוס שלו לשעבר, אהוד ברק, לוושינגטון, כדי להצטרף לחבורה שתשב הבוקר (שישי) ותשמע מפי הגברת הראשונה של הדיפלומטיה האמריקאית, הילרי קלינטון, כיצד בדעתה של ארצות הברית לקדם את התהליך המדיני לאחר שהקפאת ההתנחלויות ירדה מהפרק.

ברק הצליח להרגיז את האמריקאים, כאשר הסביר ביום שלישי שהמשא ומתן על הקפאת התנחלויות נעצר כיוון שהממשל היה עסוק מדי בויקיליקס ובצפון קוריאה. באלגנטיות, חבטו בו בחזרה באמצעות דובר משרד החוץ, שהסביר שממשלת ישראל היא שהייתה “עסוקה בשרפה”.

האמת היא שלא תעסוקת יתר היא שמנעה משתי הממשלות להגיע לסיכום, אלא הבנה מאוחרת שהעלות אינה מצדיקה את התועלת. ההקפאה, אבן הפינה של המדיניות האמריקאית בשנתיים הראשונות לכהונתו של אובמה, התמוססה בחמסין המזרח תיכוני. נמוגה. וקלינטון יוצאת היום לדרך חדשה עם מנדט רחב – לנשיא של אחרי בחירות 2010 באמת אין זמן לכל זה, והוא החליט להפקיד בידיה את התיק – אבל רק עם מעט כלי עבודה ומעט אמינות: היא שדרשה “הקפאה מוחלטת”, היא שבירכה את נתניהו על “הצעד חסר התקדים”, היא שאמרה שאפשר לעשות את זה “בתוך שנה”. אז אמרה.

בוש פופולארי יותר מאובמה?

דבר מעניין קרה לג’ורג’ דבליו בוש – ההוא שהיה נשיא במשך שמונה שנים, שכונה “הגרוע ביותר מאז ניקסון”, שעזב את הבית הלבן מושמץ וחבול. והנה, השבוע חזר להיות פופולרי יותר מהנשיא המכהן ברק אובמה. לא התפתחות מרעישה, שנושאת בשורה גדולה, לא יותר מגיהוק המוצנע בין הגרפים שמודדים את החום הלאומי. ובכל זאת – בוש יותר פופולרי מאובמה? ממי שאמור היה לאחד מחדש את אמריקה, לפתוח עידן דמוקרטי חדש, לשפר את היחסים עם העולם, לתקן את הכלכלה? בוש של שתי המלחמות, של התרסקות הבורסה, של הוריקן קתרינה?

כן – בוש ההוא. לא שהפך לפופולרי ממש. הזיכרונות עדיין טריים, המלחמות עוד לא תמו. ובכל זאת, 47 אחוז מהבוחרים האמריקאים סבורים שביצע את תפקידו כהלכה. אגב, זה עדיין מותיר אותו כנשיא “הגרוע ביותר” ב-50 השנים האחרונות מלבד ניקסון (29 אחוז). אפילו לינדון ג’ונסון, נשיאה של מלחמת וייטנאם, זוכה לציון מעט גבוה יותר מאשר בוש (49 אחוז).

הנה הם הנשיאים, בסדר עולה של פופולריות: ניקסון, בוש, ג’ונסון, קרטר, פורד, בוש הראשון, קלינטון, רייגן, קנדי. ואיפה אובמה? הוא לא בסקר הזה, של הנשיאים לשעבר. אלא שאם מתייחסים לנתוני הפופולריות שלו כנשיא מכהן, ומשחילים אותם לתוך הרשימה, היא הייתה נראית ככה: ניקסון, אובמה, בוש, ג’ונסון, קרטר, פורד, בוש הראשון, קלינטון, רייגן, קנדי. נכון ליום רביעי, היו לאובמה 46 אחוזי תמיכה. קצת פחות מבוש. מי שבא לבית הלבן כגלגולו המעודכן של המוביל ג’ון קנדי הידרדר עד כדי קרבה מסוכנת לבוש ולניקסון.

גם בזירה המדינית הולך אובמה ונדמה לקודמו. על בוש אמרו שבזבז שבע שנים עד שהתחיל לטפל ברצינות בתהליך השלום – על אובמה כבר אפשר לומר בביטחון שבזבז שנתיים, וכמו שהמצב נראה כרגע, אין שום ביטחון שבכלל יהיו לו שבע שנים לבזבז. בהחלטת ממשלו לוותר על ההקפאה מקופל סוג של הודאה בכך שמדובר היה בביטול זמן – הכרה בכך שהיעד שאליו חתרו האמריקאים חסר תועלת.

איראן, ארה”ב, ישראל

וכמובן, זו אחת הבעיות הקטנות של אובמה, שצריך לטפל בדברים חשובים הרבה יותר (סדר עדיפויות: כלכלה, טרור, סין, איראן). אלא שזו בעיה קטנה המגלמת את בעייתו של ממשל אובמה מאז ינואר 2008: זה ממשל שבראשו עומד איש חכם מדי. חכם כל כך, עד שנדמה לו שהוא יודע הכל, וטוב מכולם. חכם כל כך, עד שלא גילה עניין מספיק בלשמוע אחרים. ובעצם, אובמה שמע – אבל לא הקשיב. שהרי היה מי שאמר לו כבר בתחילת הדרך שההתמקדות בהקפאה היא מעשה של שטות. אז אמר.

חמישה סנאטורים חתומים על המכתב שנשלח ביום שני לבית הלבן, לנשיא אובמה. אחד מהם, מארק קירק, נבחר רק לפני חודש, וישב על הכיסא של אובמה, הסנאטור הזוטר ממדינת אילינוי. הוא רפובליקני, כמו עוד שניים מהחותמים, ג’ון קייל מאריזונה ובוב קייסי מפנסילבניה. יש גם דמוקרטית אחת, כריסטין גיליברנד, שיושבת על הכיסא הקודם של הילרי קלינטון, הסנאטורית הזוטרה ממדינת ניו יורק. ועצמאי אחד – בכיר החותמים – ג’ו ליברמן מקונטיקט.

עיתוי המכתב היה מכוון: יום פתיחת השיחות המתחדשות בין חברות מועצת הביטחון (וגרמניה) ובין איראן. גם כוונתו ברורה, על אף שהוסתרה בסעיף הרביעי מתוך ארבעה: כרטיס אדום לשרת החוץ הילרי קלינטון לקראת השיחות הללו. בשבוע שעבר הודיעה קלינטון בנאום בבחריין כי היא מכירה בזכותה של איראן להעשיר אורניום על אדמתה למטרות אזרחיות. על כך חולקים חבריה הסנאטורים.

“בעתיד הנראה לעין”, כתבו, אין לאפשר לאיראן, שדפוס הפעולה שלה הוא “הטעיה וחוסר שיתוף פעולה”, שום פרצה של העשרה. הנה, כאן חבוי סלע מחלוקת אפשרי, לא רק בין הממשל ובין הסנאט (ועוד יותר ממנו בית הנבחרים הרפובליקני), אלא גם בין ארצות הברית לשותפים לשיחות (אירופה, סין, רוסיה), וגם בין ישראל לארצות הברית.

השיחות עם האיראנים היו כנראה קשות מכפי שהאיראנים מוכנים להודות, ומה שהולידו בשלב זה היה מעט: הסכמה להמשיך את השיחות בינואר. או אז, תיבחן נכונותם של האיראנים להגיע לסוג של הסדר, אלא שזהו בדיוק ההסדר שממנו מזהירים הסנאטורים: העשרה תמורת פיקוח הדוק. זה מה שקלינטון התכוונה לומר בנאומה בבחריין, זה מה שאומרות המילים שבחרה בקפידה שרת החוץ של האיחוד האירופי: “אנו מכירים בזכויותיה של איראן, אך מתעקשים שתעמוד בהתחייבויותיה”.

אם איראן תקבל את ההצעה, תצטרך ישראל להתמודד או להשלים עם מצב חדש. היא תצטרך לסמוך על כך שהפיקוח הבינלאומי אכן יהיה פיקוח מהסוג שיכול למנוע מהאיראנים את המשך פיתוח הגרעין לצרכים צבאיים. ובממשלת ישראל של 2010 יש רק מעט שרים, אם בכלל, שמוכנים לסמוך על אמינותו ומהימנותו של פיקוח כזה.