2010 between Washington and Jerusalem

<--

2010 בין וושינגטון לירושלים

יורי גנקין מסכם שנה צולעת של יחסים בין המדינות. רגע לפני שאובמה רץ לקדנציה שנייה, קמפיין בו תתפוס ישראל מקום מרכזי

יורי גנקין

השנה האחרונה ביחסי ישראל-ארה”ב עמדה רובה ככולה בסימן השאיפה של אובמה להחיות את המשא ומתן הישראלי פלסטיני – אובמה, קלינטון ומיטשל דחפו ודחפו עד שלבסוף התייאשו מהניסיון הכושל והכריזו על מותו של התהליך הישיר והחזרה לשיחות הקרבה. בין לבין קרו עוד כמה אירועים שראוי לתת עליהם את הדעת, אז קבלו את סיכומה של שנת 2010 ביחסים שבין ישראל לבעלת בריתה העיקרית.

להקפיא או לא להקפיא – זאת השאלה

אין זה סוד שמקור המתיחות הגדול ביותר בשנה החולפת בין וושינגטון וירושלים, בין נתניהו ואובמה, היה הפער שבין הנשיא האמריקאי לראש הממשלה הישראלי בדבר המחוייבות לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. נתניהו נתפס בוושינגטון כסרבן שלום שפניו לא מודעות להסדר. אם היה רוצה, אומרים בוושינגטון, היה מעביר את ההקפאה השנייה בנקל. את ליברמן, שר החוץ הישראלי, פשוט לא סופרים בוושינגטון ויותר ויותר קולות בבית הלבן מצביעים עליו כמכשול העיקרי בדרך להסכם.

העובדה שראש הממשלה לא מפטר אותו נתפסת בבית הלבן כרמז עבה באשר להיותו של שר החוץ לא יותר מקבלן המשנה של נתניהו – הראשון אומר את מה שהאחרון מנוע מלהגיד.

נתניהו מצידו מדבר כלפי חוץ על הערכתו הרבה לנשיא האמריקאי אך בחדרי חדרים הוא מאחל ליום שבו הנשיא הדמוקרטי יפנה את מקומו למי מהמפלגה הרפובליקנית, אך נכון לרגע כתיבת הדברים אין בנמצא מועמד רפובליקני שיכול באמת ובתמים לאיים על אובמה, וזאת על אף הירידה המתמדת בתמיכה הציבורית בו. הקאבי, רומני ופיילין הם כרגע רק שמות, שספק אם יוכלו, בבוא העת, כל אחד מסיבותיו הוא, לסחוף את קהל המצביעים העצמאי ולהכריע את הבחירות לטובתם.

תהליך השלום במזרח התיכון, טוען אובמה, יותנע מחדש בצורה רצינית רק כאשר ראש הממשלה ישנה את הרכב הקואליציה שלו – ויכניס לשורותיה את קדימה. לא בכדי זומנה ציפי לבני לפני כשבועיים לשיחות חשאיות בוושינגטון. עם זאת, כפי שזה נראה כרגע, הסיכוי לשינויו של ההרכב הקואליציוני קלוש ולאובמה נכונה אכזבה רבתי.

המאבק בגרעין האיראני

נתניהו לא הסתיר את אכזבתו הרבה באשר לטיפול הרופף כהגדרתו של הקהילה הבינלאומית באחמדינג’אד ובחבר מרעיו. על פי כל ההערכות (אלו שנחשפו בויקיליקס ואלו שלא) איראן מתקרבת מדי יום ביומו לנקודת האל-חזור הגרעינית ואולי אף עברה אותו. הדגש על דיונים מתמשכים וניסיון להחזיר את האיראנים לשולחן המשא ומתן תוך ויתור על סנקציות נשכניות שיש בהן בכדי לגרום נזק ממשי לממשל האיראני – הובילו מדינות רבות, כולל אלה הערביות, להטיל ספק בנכונותה ויכולתה של ארצות הברית להוביל את המאבק הגלובלי. אובמה סבור כי פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני קשור באופן בלתי נפרד בפתרון הסוגייה האיראנית – נתניהו ובכירים ישראלים אחרים מבטלים זאת במחי יד.

את הואקום המנהיגותי שהותירה ארצות הברית במאבק מול איראן תפסו מדינות כמו רוסיה ברזיל וטורקיה שניסו (ואף הצליחו זמנית) להוביל לחתימתו של הסכם שאמור היה למגר את השאיפות הגרעיניות של איראן ולתמוך בפתרון שיושג בדרכי שלום. אך השערות לחוד ומציאות לחוד, איראן ממשיכה להתקדם בצעדי ענק לעבר גרעין למטרות צבאיות והשנה האחרונה הוכיחה כי הקהילה הבינלאומית חזקה כמו תמיד בדיבורים ואילו מעשים – אין.

הבחירות לקונגרס

בנימין נתניהו נתפס בעיני רבים כמנצח האמיתי של בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס שכן הקלף הישראלי הפך לאחד המשפיעים ביותר במאבק על אופיים של בית הנבחרים ושל הסנאט שאכן קיבלו תפנית דרמטית בדמות תבוסה דמוקרטית בבית התחתון וצמצום הפערים בבית העליון. אז נכון שעיקר עבודתו של הקונגרס החדש שיתכנס לראשונה בשבוע הבא, תתמקד במדיניות פנים, אך אין כל ספק כי לחבר הקונגרס היהודי אריק קנטור (מנהיג הרוב המיועד בבית הנבחרים), אחד המחוקקים הפעילים ביותר בהקשר הישראלי, ולחלק מחבריו למפלגה – תהיה גם כן השפעה בלתי מבוטלת על האג’נדה המזרח-תיכונית של הנשיא.

פולארד – מבצע סוף עונה

נתניהו יודע כי מצבו הפוליטי הפנימי של אובמה אינו טוב כשהיה ולכן ממש לקראת סוף השנה האזרחית ביקש נתניהו להעלות מחדש ולראשונה מזה שנים רבות, באופן פורמלי, את סוגיית שחרורו של המרגל היהודי הכלוא ג’ונתן פולארד. העיתוי אינו מקרי ונובע במישרין מחולשתו הפוליטית של אובמה. הדרישה הפומבית תיאלץ את אובמה להיענות לדרישה או לסרב לה ולפתוח חזית נוספת עם הרפובליקאים שגם כך לא משתגעים עליו. הפעם, להבדיל מפעמים קודמות, הכל ייעשה בגלוי ולא בחדרי חדרים.

שנה לא פשוטה לאובמה

הדבר היחידי שעליו הסכימו ארצות הברית וישראל בעת האחרונה הוא הצורך לסכל את גל ההכרה החד-צדדית במדינה הפלסטינית העתידית. ישראל מסרבת לקבל את המדינה הפלסטינית כעובדה מוגמרת מבלי שהסכמה רשמית על גבולותיה תושג במשא ומתן, מדובר ללא ספק על תקדים מסוכן, ואילו ארצות הברית מצידה, עושה כל שביכולתה על מנת להוכיח לעולם כולו, וגם לעצמה, כי היא עדיין מנהלת את ההצגה באזורנו. מבחינה מעשית אגב, לא תהיה לפנייתה של הרשות הפלסטינית לאו”ם כל השפעה, משום שארה”ב תטיל וטו מיידי על היוזמה.

2011 תהיה שנה לא פשוטה עבור הנשיא אובמה שאמנם הצליח להעביר כמה יוזמות חקיקה מהפכניות עד כה, אך קונגרס לעומתי והבחירות שבפתח ייאלצו אותו להכפיף את מדיניותו לשיקולי בחירות צרים. הקמפיין לקדנציה נוספת כבר מעבר לפינה וישראל תהווה חלק בלתי נפרד ממנו. לראשונה מזה שנים יהיה כסאו של ראש הממשלה הישראלי יציב יותר מאשר זה של עמיתו האמריקאי.

משהו מוזר קורה בממלכת וושינגטון.