על משהו אחד שני הצדדים מסכימים: דרוש שליח
הדרך למדיניות אמריקאית חדשה עוברת דרך השליח ג’ורג’ מיטשל שנכשל לייצר דיאלוג ובעיקר הצית משברים באזור
שמואל רוזנר
בשנת ה-60 לישראל כתב ריצ’רד הולברוק מאמר מעניין על אודות “החלטה היסטורית של טרומן”. בזהירות ערער במאמר הזה על אמונה שהשתרשה בקרב כותביה של ההיסטוריה האמריקאית, כאילו החלטתו של הנשיא הארי טרומן להכיר במדינת ישראל עם הקמתה – החלטה ששר החוץ דאז, הגנרל ג’ורג’ מרשל התנגד לה בחריפות – הייתה החלטה שבסיסה פוליטי: טרומן לא רצה להרגיז את היהודים.
הולברוק לא בדיוק קיבל את הטענה הזאת. בסיס ההחלטה היה מוסרי, הסביר. “זו הייתה החלטה שעל כל אמריקאי לעמוד מאחוריה ולהעריץ אותה”, כתב.
הולברוק סייע בכתיבת זיכרונותיו של מי שהיה עוזרו של טרומן, קלארק קליפורד. גרסתו בעצם נשענת על העדות של קליפורד. מרשל לא הבין למה קליפורד, היועץ הפוליטי, נכנס לו לטריטוריה. הוא התפרץ לעברו ולעבר הנשיא בישיבה שבה הציג העוזר את הסיבות להכרה בישראל ואיים להתפטר.
אך קליפורד טען באוזניו של הולברוק – והולברוק נראה כמקבל את טענתו – שלא פוליטיקה עמדה בבסיס המלצתו המדינית לנשיא, אלא “הכרה מוסרית”. זה השבוע להיזכר במאמר ההוא, שהולברוק רצה, ביקש, שיתפרסם גם בעברית. הוא שוחח על כך עם מי שהיה אז השגריר בארצות הברית, היום סגן שר החוץ דני איילון – מכר ותיק של הולברוק, שקיים איתו מערכת יחסים הדוקה. אחר כך הייתה גם לי זכות לסייע במשהו בתרגומו ובפרסומו בישראל.
בצל תהילת העבר
הולברוק מת השבוע במפתיע על משמרתו. בן 69, חייל נאמן ובלתי נלאה בשירות מדיניות החוץ. הוא היה אחד משני “שליחים מיוחדים” שמינה הנשיא ברק אובמה מיד עם היבחרו לתפקיד. שניים שנשלחו למשימה בלתי אפשרית. הולברוק היה האחראי על זירת אפגניסטן-פקיסטן, ג’ורג’ מיטשל קיבל את הפלסטינים ואותנו. שניהם לא ממש הצליחו בתפקיד.
הולברוק היה מועמד כמעט טבעי למשרת שר החוץ האמריקאי, ועל פי השמועה היה גם מתמנה לתפקיד הזה אילו הילארי קלינטון הייתה מנצחת את אובמה ב-2008. ההספדים עליו היו מפוארים, כנהוג במקרים כאלה, וגם כראוי למי שהיה אחד מאריות הדיפלומטיה האמריקאית של העשורים האחרונים.
אך אלה התמקדו בתהילת העבר הרחוק, יותר מאשר בהישגי העבר הקרוב. להולברוק היה
הישג חשוב לפני עשור וחצי: הוא היה השושבין של הסכם דייטון, שהביא לקץ המלחמה בבוסניה. אבל מה שיזכרו משנתו האחרונה איננו הצלחה גדולה, אלא ציטוט אומלל אחד של סגן הנשיא ג’ו ביידן שהופיע בספרו של בוב וודוורד, על “המלחמה של אובמה”. הולברוק, קבע ביידן, הוא “הממזר עם האגו הכי גדול שפגשתי אי פעם”. ודאי גדול בהרבה מזה של ג’ורג’ מיטשל.
אך לשניים בעיה דומה: הקרדיט שנהנו ממנו בשנתיים האחרונות קשור יותר להישגי עבר, מאשר להצלחות הווה. הולברוק היה אדריכל השלום בבוסניה, מיטשל היה אדריכל הסכם השלום בצפון אירלנד, אך כמו שכתב עליו ג’קסון דיהל מה”וושינגטון פוסט”: “אי אפשר לא לתהות אם הזיכרונות של תהילת העבר מערפלים את שיפוטו ביחס לאירועים בהווה”.
אין חדש תחת השמש
שבוע חלף מאז הודיעה קלינטון בנאומה בכינוס “פורום סבן” על המדיניות החדשה של הממשל האמריקאי, אם אפשר לקרוא לזה “מדיניות”. היא מתכוונת, כנראה, ברצינות. היעד נשאר דומה, אך הטקטיקה שונה. במקום לשלוח את הישראלים ואת הפלסטינים לנהל שיחות אלה עם אלה, החליטו האמריקאים לאפשר לצדדים לנהל משא ומתן עם קלינטון.
מיטשל בא השבוע לאזור כדי להתניע את התהליך הזה, אך כבר ברור מה לא צפוי לקרות בו: לראשונה זה שנים רבות יתנהל המשא ומתן באמצעות מתווך לא לתקופת ביניים קצובה או כהפוגה בעיצומה של שגרת מפגשים פנים אל פנים, אלא כקונספט חדש. אם יצליח או לא – קשה לדעת בשלב זה, אך דבר אחד טוב אפשר לומר עליו: הוא פחות מופרך מהמתכונת הקודמת.
השיחה בין מיטשל לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו הייתה טובה מאוד, כך גרסה ההודעה האמריקאית הרשמית. אפשר להניח שזו הודעה המתארת את הפרטים כהווייתם, אלא שאינה מתארת את כל הפרטים.
כבר לפני ארבעה חודשים כתבתי כאן ש”מיטשל כנראה צריך ללכת. אחרי שנה וחצי של זמן מבוזבז, אחרי שאפשר למנות לזכותו אפס הישגים, ביום שבו הבנייה בהתנחלויות כביכול מתחדשת, אבל לא באמת, והשיחות שוב במשבר צפוי שעוד ייצאו ממנו – אחרי כל אלה צריך לומר בגלוי: צוות השלום של אובמה, ומדובר בעיקר במיטשל וחבורת עוזריו, איננו צוות מוצלח”.
הכל בעיתוי הלא נכון
זה אחד הנושאים היחידים שמסכימים עליו גם ישראלים וגם פלסטינים בכירים (המאוכזב התורן השבוע הוא מחמוד עבאס, שהתלונן על שמיטשל לא הודיע שהמשא ומתן על הגבולות יתנהל על בסיס קווי 67′). לא משום שמיטשל לא הצליח להתגבר על המשברים שיצרו ישראל והפלסטינים.
הבעיה עם מיטשל וצוותו הייתה חמורה יותר: הוא שהצית את רוב המשברים, הוא שטרפד כל אפשרות להתקדמות,
הוא טיפס על העצים הלא נכונים וירד מהעצים הלא נכונים, ועשה כל מה שאפשר בעיתוי הלא נכון.
אבל מיטשל עדיין כאן, אף שהשמועות על סיום תקופת שליחותו נמשכות. כאן – אך בתפקיד אחר. מרגע שקלינטון קיבלה את התיק הישראלי-פלסטיני, מרגע שהבית הלבן זז הצדה, הפך מיטשל לשחקן משני במשא ומתן.
כאשר ארצות הברית תבקש מנתניהו להציג לה מפות המתארות את הגבול העתידי של ישראל – והיא תבקש – כאשר נתניהו יחליט להציג מפות כאלה, או לפחות קווים מנחים לשרטוטן – ולא תהיה לו ברירה אלא להחליט כך, או להיכנס לעימות מחודש עם הממשל – הוא יציג אותן בדיסקרטיות לקלינטון. לא למיטשל.
יש בארצות הברית גורמים הסבורים שזה עיקר יתרונה של ההחלטה להעביר את המשקל מהבית הלבן למשרד החוץ. ישראל הרשמית מתקשה לבטוח באובמה, בקלינטון היא בוטחת יותר
הבעיה של נתניהו
החודשים הקרובים לא יהיו קלים לנתניהו בזירה המדינית. לא שהיו חודשים “קלים” עד עתה. איום ההקפאה אמנם הוסר, והדיון עבר לפסים ענייניים, לכאורה, אך נטל ההוכחה, גם בסיבוב הבא, יהיה בעיקר על ישראל. הפלסטינים כבר הציגו לאמריקאים את תוכניתם להסדר העתידי עם ישראל. הם הבהירו את דרישותיהם בתחום הטריטוריאלי (קווי67′ עם נכונות למעט חילופי שטחים). וכמובן, אלה הדרישות של תחילת משא ומתן, לא של סופו, דרישות שגורם אמריקאי הסכים השבוע לומר ש”יהיה עוד הרבה מה לשנות בהן”.
אבל ישראל עוד לא הציגה אפילו את עמדות הפתיחה, ועכשיו תתבקש לעשות זאת. הקושי של נתניהו מורכב. הוא חושש מהצגת עמדה, משום שכל ויתור שלו הופך לעמדת מינימום פלסטינית. הוא חושש מהדלפה של עמדה פשרנית, שתוצאתה משבר קואליציוני. הוא חושש מהתנגשות עם האמריקאים שתספק לעמיתיו ממפלגת העבודה תירוץ לצאת מהממשלה. הוא חושש מהתקדמות בתוכנית הפלסטינית להשגת הכרה חד צדדית במדינה שבדרך ומתוצאותיה.
על כן, ככל שהדברים נוגעים אליו, סודיות היא המפתח להתקדמות. האמריקאים יצטרכו לשמוע ולבלוע. מיטשל מורגל בשיחות דיסקרטיות מהסוג הזה, והאמריקאים נתנו לראש הממשלה התחייבות חוזרת: לא נחשוף את עמדותיך לצד הפלסטיני, לא נגלה אותן בטרם עת לציבור הישראלי, לא נשתמש בהן במקרה שהשיחות יעלו על שרטון והמשא ומתן ייכשל. אך גם הם יודעים שהשאלה איננה ההתחייבות שלהם, אלא מידת האמון שנתניהו נותן בה.
וכמובן, השיחות השקטות מייצרות מצב מוזר גם בזירה הפוליטית. כמה מראשי מפלגת העבודה הבטיחו השבוע שבלי “התקדמות” בתהליך המדיני לא יוכלו להישאר בממשלה. זו הודעה בעלת משמעות כאשר המודיע יכול לדעת אם יש או אין התקדמות ולהכריע בהתאם.
אלא ששעון העצר המפלגתי המכוון לינואר (עת תתכנס ועידת המפלגה כדי להחליט על בחירות לראשות העבודה) וליוני (עת אמורה המפלגה לבחור מחליף לברק) איננו תואם את זה המדיני.
חודשים יחלפו בטרם ניתן יהיה להבין אם ועד כמה מתקדמות השיחות בתיווך קלינטון, ועד אז לא תוכל המפלגה לקבוע אם יש או אין התקדמות בשיחות. ואם בכל זאת תקבע – כפי שפוליטיקאים נוהגים לעתים לעשות – זה יהיה “לא רציני”, כפי שהגדיר זאת מקורב לנתניהו.
שאלה שנבדקה השבוע בזהירות: אם השיחות ימשיכו להיות “טובות”, האם קלינטון תדע איך לרמוז לבכירי העבודה שאין זה הזמן לזעזע את הקואליציה? והתקבלה גם תשובה: היא תדע.
היסטוריה של כישלון
בין הולברוק המת למיטשל, שעדיין בועט, נקלע השבוע עוד אריה אמריקאי של דיפלומטיה לעין הסערה. הנרי קיסינג’ר. בהתבטאויות האנטישמיות של הנשיא לשעבר ריצ’רד ניקסון אין חדש. התמלילים שנחשפו השבוע, תמלילי פברואר ומארס 1973, לא היו גרועים מאחרים שכבר נחשפו בעבר.
“היהודים נולדו מרגלים”, אמר ביולי 1971. ועוד: “אתה לא יכול לסמוך על הממזרים. הם יבגדו בך”. מה שאמר ניקסון איננו מפתיע. אך מה שצוטט מפיו של קיסינג’ר, עוזרו היהודי, עורר הדים. למי שלא שם לב, הנה הציטוט: “אם ישימו יהודים בתאי הגזים בברית המועצות זו איננה דאגה אמריקאית. אולי עניין הומניטרי”.
היו כמה גינויים, כמובן, אך מעניין היה הרבה יותר לראות את ההצדקות להגנתו של קיסינג’ר. “צריך להסתכל על מה שאמרתי בהקשר של אותם ימים”, הסביר קיסינג’ר השבוע, בלי לפרט הרבה. כמובן, הוא איננו אנטישמי, ודאי שלא אויב העם היהודי. הוא ידיד מודאג, אחד האישים שיהדות אמריקה רוצה להתגאות בהם, לא להשפיל אותם.
על כן מיהרה הליגה נגד השמצה לקבוע שאין באמרות הכנף המזעזעות שלו דבר שיפגע במורשתו. ואכן – נראה שאין. משני טעמים שהוצגו על ידי ההגנה. האחד – למה שאמר קיסינג’ר לא היה קשר ל”יהודים”. זו הייתה תפיסת עולם, לא קלה לעיכול, אך קוהרנטית, מנומקת. הוא עסק ביחסים גיאו-אסטרטגיים, וכחניכה המצטיין של האסכולה המכונה לעתים “ריאליסטית” סירב לקבל מצב שבו המדיניות האמריקאית תהיה בת ערובה של שיקולים “אולי הומניטריים”.
ועוד: צריך לקחת בחשבון את הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. ניקסון וקיסינג’ר מושקעים באותה עת ב”דטאנט” – הפשרת היחסים עם ברית המועצות – אך שני מחוקקים אמריקאים, הנרי “סקופ” ג’קסון וצ’רלס ויניק, תוקעים להם מקלות בגלגלי ההפשרה. הם יוזמים חקיקה שתמנע העדפה כלכלית ממדינות שאינן מאפשרות הגירה החוצה. חקיקה שמטרתה המובהקת לחץ על ברית המועצות לאפשר ליהודים לצאת.
ניקסון מתעב את היוזמה הזאת, וגם קיסינג’ר לא מתלהב ממנה. הוא מפליג במילים כדי לתאר את הסתייגותו-מפליג רחוק מדי. אגב, בסופו של דבר, יורשו של ניקסון, ג’רלד פורד, חתם עליה. על אף שקיסינג’ר עבד גם אצלו.
והנה כתב ההגנה שני, שעיקרו: קיסינג’ר בסך הכל נאלץ להתחנף לנשיא ניקסון, להוכיח לו את נאמנותו. למי שרצה להשפיע, זו הייתה הדרך היחידה. בזכות הצלחתו של קיסינג’ר עם ניקסון, עלה בידו לסייע ליהודים ולישראל הרבה יותר מאחרים. למשל, במשלוח הנשק בזמן מלחמת יום כיפור.
ופעם – הנה סיפור לסיום מתמליל קלטות ששוחררו כבר לפני עשור בערך – דיבר ניקסון עם עוזרו, ראש צוות הבית הלבן בוב הלדמן, על חדירת יהודים למועצה לביטחון לאומי. “האם טוני לייק יהודי?”, שאל הנשיא. לייק היה אז עוזרו הצעיר של קיסינג’ר. “תמיד שאלתי את עצמי את השאלה הזאת”, ענה העוזר הלדמן. “הוא נראה כך” – כלומר, נראה יהודי – אמר ניקסון.
צחוק הגורל: לייק לא היה יהודי, אך 30 שנה אחר כך התגייר. קצת אחרי ששימש בתפקיד שאותו מילא בעבר קיסינג’ר בבית הלבן של קלינטון. קצת לפני ששימש כיועצו של אובמה למדיניות חוץ בתקופת הבחירות.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.