סבא שלי יתהפך בקברו כשיגלה שהפך לגורו של להקת מטאל נוצרית מוירג’יניה שקראה לעצמה על שמו. ליאור דיין ממשיך להקריב את זכרו של סבא לטובת מטרותיו האנוכיות
ליאור דיין | 15/1/2011 10:20
דברים מוזרים קורים בריצ’מונד, וירג’יניה. טיילור באסט, למשל, נולד שם לפני 19 שנים ואביו החליט לקרוא לו “משה דיין”. מבחינתו של האב, שהעריץ את משה דיין כל חייו, היה זה רק טבעי שהוא יקרא לבנו על שם הגנרל הישראלי. וכך יצא התינוק הרך מבית החולים אל העולם עם השם המשונה: “משה דיין באסט”. כשהיה הילד בן שלוש הוריו התגרשו. אמו שגידלה אותו החליטה שמאחר שאביו יצא מחייו הגיע הזמן שהילד יקבל שם עם ניחוח אמריקאי יותר, שם שלא יגרום לילד להפוך לבדיחה הגדולה ביותר בתולדות בית הספר שלו. אז היא קראה לבנה על שם אביו, טיילור באסט. שם כל-אמריקאי ללא ספק.
בגיל 16 התרחשו שני דברים חשובים בחייו של טיילור באסט. א. הוא הקים להקת מטאל נוצרית. ב. אביו חזר לחייו לאחר שנים רבות של נתק טוטאלי. טיילור הרגיש שיש רק דרך אחת להפגין את אהבתו המחודשת לאביו ולסגור מעגל, והיא לתת ללהקה שהקים את השם המקורי שנתן לו אביו בלידתו.
“האמת היא שאחרי שחקרנו את חייו של משה דיין גם הבנו פתאום ששם יוצא דופן כזה יכול להעניק לנו המון תשומת לב”, אומר שון וויבר שמנגן על גיטרה חשמלית בלהקת משה דיין. “ידענו ששם כזה יסקרן אנשים ויעלה הרבה שאלות”. והוא צודק. השם הזה בהחלט מעלה הרבה שאלות. זו הסיבה היחידה שבגללה ניגשתי לדף הלהקה במייספייס וביוטיוב והאזנתי לשירי המטאל הרועשים שלה. זו גם הסיבה שבגללה יצרתי איתם קשר.
אני מניח שאם סבי משה דיין לא מתהפך בקברו לאחר חשיפת הפרוטוקולים של מלחמת יום כיפור, הוא בוודאי יתהפך שם (אפילו כמה פעמים) אם יגלה את מה שאני גיליתי לא מזמן: שמכל המקומות בעולם, בריצ’מונד, וירג’יניה, הוא הפך לסוג של גורו, למוזה, של להקת מטאל נוצרי. האם יש דבר יותר ביזארי מזה? כבר יצא לי במהלך חיי להיחשף להרבה מוצרים שהחליטו שמשה דיין יעשה להם טוב: טישירטים, סיגרים, מאפרות, מצתים, פוסטרים, עגבניות, מטבעות, בולים, מחזיקי מטבעות. אבל להקות מטאל נוצרי מריצ’מונד, וירג’יניה, שעונות לשם “משה דיין” – את זה בחיים לא חשבתי שייצא לי לפגוש.
כי איזה קשר יכול להיות בין גנרל חד עין מישראל ללהקת מטאל נוצרית מעיר הבירה של הקונפדרציה לשעבר של ארצות הברית? זה בדיוק מה שאני שואל את שון וויבר ולתדהמתי הוא עונה בלי להתבייש ש”השגריר לשעבר של ישראל באו”ם גדעון רפאל כתב פעם על משה דיין: ‘לנער את הסירה זו הטקטיקה האהובה עליו. רק משה דיין יודע איך לנדנד את הסירה מספיק חזק על מנת שההגאי יאבד עליה שליטה וכמה נוסעים לא רצויים ייפלו מהסיפון – אבל לא להפוך אותה לגמרי’. אנחנו בלהקה מעריצים את התכונה הזו של משה דיין, אנחנו מעריצים את סוג האגרסיביות הזה. ויותר מזה, אנחנו מרגישים שהמוזיקה שלנו והעמדות שלנו כלפי העולם, עולות בקנה אחד עם אלה של משה דיין. אנחנו רוצים לעשות את אותם הדברים שהוא עשה בעולם הפוליטיקה והצבאבעולם המוזיקה שלנו”.
וזו, כך מתברר, רק ההתחלה. מהר מאוד אני מגלה שמבחינת הלהקה משה דיין הוא הרבה יותר מגנרל מזרח תיכוני מוכשר אלא הנציג של רוח האלוהים בארץ הקודש. “אנחנו מאמינים בלב שלם ובביטחון גמור שזו הייתה יד האלוהים ששלחה את משה דיין להציל את ישראל ולדאוג לכך שהיא לא תימחק מהמפה”, מסביר לי וויבר באי-מייל. “בכל מלחמות ישראל, הסיכויים תמיד היו נגדה-ובמיוחד במלחמת ששת הימים – ועדיין ישראל, בהנהגתו הצבאית של דיין, עמדה איתנה בפני האיום הערבי. אלוהים שלח את משה דיין כדי לדאוג שהבטחתו לתת לבני ישראל את ארץ ישראל תישאר בתוקף. הרי בלי משה דיין היהודים היו מאבדים את הארץ המובטחת שלהם שניתנה להם על ידי אלוהים”.
אנחנו חיים בעולם מוזר: בזמן ש”משה דיין” מתפוגג לאיטו ונשכח בארצו, בצד השני של העולם, בריצ’מונד, וירג’יניה, המשיחיות סביב השם רק הולכת גואה. עשרות ילדים מרובי ניטים, שופעי קעקועים, עגילים ופירסינג מגיעים למועדוני מטאל, מתקבצים יחד וצורחים בטירוף “משה דיין”. אני לא חושב שהם יודעים יותר מדי על פועלו משה דיין, אבל עדיין, כאן בארץ איש כבר שנים אינו צועק שום דבר. הרי הפעם האחרונה שקהל כלשהו צרח את השם “משה דיין” בישראל הייתה לפני 37 שנה, אחרי הכישלון המהדהד במלחמת יום הכיפורים, ולפעמים, אתם יודעים, עדיפה צעקה – מכל סוג שלא תהיה – על שתיקה.
“תנו למתים לקבור את המתים”
להקת משה דיין מונה שישה חברים: טיילור באסט (סולן), סטיבן אנדרסון (גיטרה חשמלית וקולות רקע), שון וויבר (גיטרה חשמלית), בריאנט תומפסון (קלידים), זאק ריידר (גיטרה בס) וזאק קומפטון (תופים). הלהקה הוקמה לפני שנתיים, אבל “אם לדבר במונחים פשוטים, משה דיין זו לא ממש להקה, זו כנסייה”. אומר וויבר. “הכנסייה מאחורי הלהקה זה מה שמניע אותנו באמת. המטרה האמיתית שלנו היא להזין את הילדים שבאים להופעות שלנו במילותיו של האלוהים. הלהקה הוקמה כדי להפיץ את אהבת ישו בקרב קהל שרוב הנוצרים בכלל לא מאמינים שניתן להגיע אליו”.
בנקודה זו אני הולך לחסוך מכם את כל הבולשיט הדתי, כי לא רק שזה לא מעניין, זה גם מרגיז. אם יש דבר שאני ממש לא מחבב זה מיסיונריות דתית שמגיעה במסווה של יצירה אמנותית. ובנצרות, במיוחד בנצרות האמריקאית, התופעה כל כך נפוצה שהיא ממש הפכה למגיפה. אם אצלנו התרגלנו לקבל את המיסיונריות שלנו בכנסים המוניים של חזרה בתשובה ביד אליהו, בנצרות האמריקאית משתמשים במיסיונריות משוכללת הרבה יותר שכוללת המון טריקים, הסוואות ותחבולות. זו מיסיונריות דור שלישי ורביעי.
מתברר שהנוצרים אוהבים מאוד לחשוב “מחוץ לקופסה” ולהציף את הארץ במגוון להקות קודש נוצריות, שמנגנות
בכל סגנון אפשרי: רוק, פופ, מטאל, דאנס, היפ הופ, גראנג’, דיסקו, אר אנד בי, בלוז, פאנק ומה לא. אין סגנון מחורבן אחד שהם לא שמו עליו את ידיהם. ובזה להקת משה דיין איננה יוצאת דופן. היא חלק מתופעה רחבה, ממגיפה שכבר שנים משתוללת באמריקה.
אני שואל את שון, “איך זה קורה בדיוק, איך אתם מזינים את הילדים בקהל במילותיו של האלוהים? איך אתם גורמים להם לגלות את ישו?”. שון עונה: “זה די פשוט: אנחנו מנגנים מוזיקה שהם אוהבים, מרוויחים את אהדתם ואת אמונם, ובעזרת כוחו של אלוהים אנחנו מושכים אותם אל הבשורה. יש הרבה אסטרטגיות שאנחנו משתמשים בהן כדי להזין את הילדים האבודים האלה במילותיו של האלוהים. למשל, אנחנו מכניסים מסרים מהברית החדשה בתוך המילים של השירים שלנו. הילדים אוהבים מאוד לצרוח טקסטים שלמים מתוך השירים שלנו בהופעה, אז בשיר אחד אנחנו משדלים אותם לצרוח בקול רם, ‘תנו למתים לקבור את המתים’, ואני לא חושב שהילדים האלה בכלל יודעים שהם בעצם מצטטים שורה מתוך ‘הבשורה על פי מתי’. אנחנו עושים כל שביכולתנו בשביל לשתול את זרעי האלוהים בתוך אוזני הילדים, וכל מה שנשאר לנו זה לקוות שהם יגלו את כוחו של ישו הקדוש דרך המילים ויינצלו מאחיזתו הרעה של השטן”.
נוטש את אילן היוחסין
האמת, נשבר לי הזין מלכתוב כתבות על משה דיין. כבר לפני שנים התחיל להימאס לי מכתיבה בז’אנר הבזוי הזה – ז’אנר הכתיבה המשפחתית הצפופה – אבל בכל זאת אני ממשיך להציף את העיתונים ואתרי האינטרנט בכתבות שעוסקות בצורה זו או אחרת במשה דיין. ובסוף תמיד אני נשאר עם תיעוב עצמי שמרחף מעליי כמו כישוף, וכל מה שחולף לי בראש זה כמה שאני שונא את חוסר היכולת שלי לסרב לעורך זה או אחר שמבקש ממני שאכתוב לו על משה דיין, ופשוט לומר לו: “תקשיב, אני ממש לא רוצה לכתוב את הכתבה הזו. אני מבין שמשה דיין מעניין את הקוראים, ואני מבין שזה מושך אותם לקנות את העיתון, אבל זה פשוט עושה לי רע. זה גומר עליי”.
אבל במקום זה תמיד נוחת עליי הכישוף מחדש ואני מחייך ואומר לעורך משהו בסגנון, “אין בעיה, רק תגיד לי כמה מילים ומה הדד ליין”, וניגש מיד לחלוב את שמו של סבי עוד קצת. לפעמים זה אפילו הרבה יותר חמור מזה. לפעמים העורך כלל לא מבקש ממני שאכתוב על סבי ואני זה שמציע לו את הנושא. כמו היום. הרי אף עורך לא התקשר אליי וביקש ממני שאכתוב על להקת משה דיין.
אני זה שגילה את הלהקה הזו בטעות בפייסבוק. בהתחלה, כשנחשפתי לראשונה לקיומה של הלהקה מווירג’יניה, באמת חשבתי שזה יכול להיות רעיון נפלא לטור. רק אחר כך, כשהתיישבתי לכתוב ועמדתי פנים מול פנים עם המקלדת ונושא הכתיבה, פתאום הבנתי את זה: כבר כתבתי את הכתבה הזו עשרות פעמים בעבר. פעם זה היה בעיתון “העיר” (בכתבה שנקראה: “איך התחמקתי משירות צבאי בלי לאבד את עיני השמאלית”,(פעם במקומונים של מעריב (“שוב אותו דיין, שוב אותה העין”) פעם במוסף סגנון (“סקס, מדים ומשה דיין: ליאור דיין על הסקס אפיל של סבא”) ועוד במיליון כתבות/טורים/ מדורים/בלוגים בכמעט כל עיתון, אתר אינטרנט ומוסף שקיים בארץ.
אני חושב שבמשך השנים כתבתי על סבי מכל זווית אפשרית וכבר לא נשארו לי יותר זוויות פנויות. אם משטרת הגאומטריה תגיע לסביבה אי פעם, אני משוכנע שזה יהיה הסוף שלי: שני משושים ומלבן במדים ידפקו לי בדלת, אני אפתח אותה ואז הם יאזקו אותי ויאמרו לי: “ליאור דיין, אתה עצור על שימוש יתר בצורה הגאומטרית אשר מכונה ‘זווית’ הפעם הגזמת ליאור, אתה בא איתנו לתחנה”.
אבל אל תחשבו שאני קדוש מעונה כמו שאני עושה מעצמי; הרי תמיד ידעתי שיש לי את האפשרות להגיד “לא” (“לא, אני לא רוצה לכתוב את הכתבה הזו על משה דיין”), אבל בחרתי להגיד “כן”, ולקוות שהכתבה תועיל לי בהשגת המטרות והיעדים הפרטיים שלי. אתם מבינים, כל כתבה על משה דיין נכתבה בתקווה שהיא תוביל אותי לכתבות נוספות – לא בנושאי משפחת דיין בהכרח – באותו עיתון או מוסף. מאחורי כל כתבה כזו עמדה המחשבה שברגע שהעורך יקרא את הטקסט הוא לא יוכל להתעלם מגאונותי העצומה וירצה שאכתוב לו עוד. ולפעמים העורך קרא את הטקסט ובאמת ביקש ממני שאכתוב עוד – לא בהכרח על משפחת דיין – ולפעמים זה לא קרה.
בשורה התחתונה, תמיד הייתי מוכן להקריב את סבי ואת זכרו לטובת המטרות האנוכיות שלי. לא קל להודות בזה, אבל זה המצב. מתחת לשיער הבלונדיני ולמבט המעופף שלי, מסתתר אדם שמתמחה במניפולציה ומצטיין באגוצנטריות חסרת גבולות. ואם כך הדבר, אז בעצם אין ממש הבדל בין הטריקים המוזיקליים של הנוצרים מריצ?מונד, וירג?יניה, ובין הטריקים הטקסטואליים שלי. כי בדיוק כמו שלהקות מטאל נוצרי משתמשות במוזיקה להעברת האג?נדה הפרטית שלהן, כך גם אני משתמש במשה דיין לכיבוש היעדים שלי.
מה שלא יהיה, איך שלא יהיה, אני חושב שהגיע הזמן לשנות כיוון, לשנות צורת חשיבה. ניצלתי את כל מה שאני יכול מעץ המשפחה שלי ואולי כדאי שאעבור עץ (או פרדס אפילו) ואקח הפסקה של כמה שנים מכתיבה על נושאים שמתחילים ב”משה” ונגמרים ב”דיין”. זה נראה לי הדבר הכי הוגן שאני יכול לעשות, כלפי עצמי וכלפי הזיכרון של סבי. אז בואו נסכם שאכן, דברים מוזרים קורים בריצ’מונד, וירג’יניה, נניח את להקת משה דיין בצד, ניתן למטאל הנוצרי להמשיך לרסק גיטרות ולהרעיד מיקרופונים בשם ישו הקדוש, ונסיים את הטור הזה לפני שבטעות אפלוט את השם “משה דיין” פעם נוספת.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.