Why Was Gabby Giffords Shot?

<--

למה ירו בגבי גיפורדס?

אי אפשר להאשים את הימין האמריקאי בהתקפת הירי על חברת הקונגרס הדמוקרטית. הם פעלו בבוטות להדחתה, אך דרכם לגיטימית

שמואל רוזנר

את גבי גיפורדס פגשתי בפעם הראשונה ב-5 בינואר 2007. זה היה יום ההשבעה שלה, אחרי שהמחוז השמיני של אריזונה שלח אותה לבית הנבחרים. אישה צעירה עם חיוך נעים וסיפור חיים ססגוני, שהייתה בדרך למעלה. מה הדבר הכי מעניין על אודותייך שאנשים אינם יודעים, נשאלה פעם, והתקשתה לבחור: האם העובדה שהתחרתה במרוצי אופנועים, או אולי פרק הזמן שבו חיה לבדה בקהילה של מנוניטים במקסיקו? ואולי העובדה הידועה לכל על בן זוגה האסטרונאוט? כעת צריך להתפלל שתוכל להוסיף לכל אלה את הפרט המנצח: שרדתי התנקשות מטווח אפס.

שוחחנו קצרות כבר ביום ההוא, כשבאה לכמה דקות לקבלת פנים חגיגית לכבוד מחוקקים יהודים חדשים. באותו מחזור, של בחירות 2006, הם היו שישה במספר – והיא הכוכבת. לאחר האירוע כתבתי עליה כך: “חברת הקונגרס החדשה גבריאל גיפורדס היא ‘האישה היהודייה הראשונה מאריזונה’ שנבחרת לבית הנבחרים. היא גם, ובכן, איך לומר זאת, תמיד נחמד להיזכר שוב שלא כל המחוקקים היהודים הם גברים מבוגרים ומקריחים עם שפם”.

גיפורדס נבחרה כבר שלוש פעמים לבית הנבחרים. בפעמיים הראשונות זה היה מובן יותר- 2006 ו-2008 היו שנים “דמוקרטיות”. כמו עוד מחוקקים יהודים ודמוקרטים רבים גיפורדס רכבה על הגל. היא ניצחה בפער של עשרה אחוזים בשני המקרים. אך לפני חודשיים, בבחירות 2010, זה נעשה מסובך יותר. בשנה רפובליקנית, במחוז שמרני, גיפורדס הוגדרה מועמדת “בסיכון”. מועמדת שיכולה בהחלט להפסיד. זו הסיבה ששרה פיילין ואנשי “מסיבת התה” הסתערו עליה. זו הסיבה שהזרימו משאבים לקמפיין של יריבה, וזו גם הסיבה לתמיכה המיוחדת שגיפורדס קיבלה ממפלגתה.

בסופו של דבר, גברה גיפורדס על המועמד הרפובליקני, אך הפעם בפער קטן למדי: אחוז אחד ועוד חמש עשיריות האחוז – קצת יותר מ-4,000 קולות . מחוקקת יהודייה, דמוקרטית, אך מהצד השמרני של המפלגה. גיפורדס התנגדה נחרצות ליוזמות להגביל אחזקת נשק אישי. היא עצמה החזיקה אקדח.

לפני פיילין

האם הניסיון להתנקש בחייה היה מעשה פוליטי? הנה שאלה שאי אפשר למצוא לה תשובה שאיננה פוליטית. בשמאל האמריקאי – ונדמה שגם ברוב כלי התקשורת בישראל-מיהרו להאשים את ההסתה מימין, את מסיבת התה, את פיילין. זו הייתה תגובה פוליטית במובהק, הרבה יותר מן הרצח עצמו.

נכון, המפה שהפיצה פיילין לקראת בחירות 2010 הייתה מפת “מטרות”, כמו מטרות שרואים דרך כוונת רובה. נכון, “לגיטימי לדון בשאלה אם ישנו קשר בין הטון הזה ובין התפרצויות של אלימות בפועל”, כפי שכתב אתמול ג’יימס פלווס ב”אטלנטיק”. נכון , ישנה גם השאלה מדוע היורים הללו, המטורפים, האלימים, הזועמים, מנתבים את זעמם בדרך כלל מימין לכיוון שמאל. נכון, הימין הוא שנקלע למגננה בעקבות האירוע הזה. אך כל זה איננו אומר שהימין אשם בירי הקטלני באריזונה. אין זה אומר שמסיבת התה איננה תנועה לגיטימית או שהיא קיצונית עד כדי סכנה לציבור.

המנהיגים של מסיבת התה אכן נקטו רטוריקה בוטה, זו דרכה של פוליטיקה. הם גם הפיצו מפה עם מטרות – לא בטוב טעם, אך בלי כוונת זדון אלימה. הם רצו להביס את גבי גיפורדס, לא לרצוח אותה. אפשר להסתייג מהעמדות הפוליטיות שלהם – אולי רצוי להסתייג מהן – אך זו עמדתם של בוחרים כועסים. לא של בוחרים אלימים.

ממילא, אלימות מהסוג שהתפרץ באריזונה נובטת על קרקע פורייה כאשר הכלכלה מקרטעת. היא מלבלבת באווירה של יריבות אידיאולוגית מרה. היא פורחת בשולי החברה. האלימות הזאת איננה תופעה חדשה או מפתיעה השמורה לתנועת התה או לימי הנשיא אובמה. היא תוצר שאיננו מתכלה של שיטת הממשל, של סוג החברה, של אופי החיים האמריקאי. היא תמיד הייתה שם. הרבה לפני פיילין. ותהיה גם אחריה.