גיפורדס: הדמוקרטית של המחוז השמרני
היא נחשבת לכוכבת העולה של אריזונה, יש האומרים כי היא תהיה הנשיאה האישה הראשונה. התומכת בהחזקת כלי ירי עדיין נאבקת על חייה
שמואל רוזנר
כנראה שרק מעט ישראלים שמעו על דבי פרידמן, שנפטרה השבוע, בת 59 בסך הכל. היא מוזיקאית שחוללה מהפכה, שהלחינה מאות רבות של פסוקים ותפילות המושרים בבתי הכנסת באמריקה, בעיקר בתי הכנסת הרפורמים, מדי שבת. המוזיקה שגדלה עליה הייתה זו של שנות השישים. היא שרה פולק אמריקאי, שהיה מי שזיהה בו גם השפעות קלות של קולות הקיבוץ.
פרידמן התנדבה בישראל שישה חודשים, במקום ללכת לקולג’. אחר כך חזרה לאמריקה והמציאה את המוזיקה של בית הכנסת האמריקאי. לא עוד מקהלה ששרה וקהל שמאזין – פרידמן הייתה החלוץ שהכניס להיכל את השירה בציבור עם גיטרה של מוזיקת עם אמריקאית. דור שלם של רבנים וחזנים גדל על לחניה. עבור דור שלם של מתפללים היהדות מצלצלת באוזניים כמו הלחנים המתוקים של פרידמן.
ביום ראשון מתה פרידמן, שהשפיעה על דמותה של יהדות אמריקה הרבה יותר מרוב הרבנים והעסקנים והמנהיגים. ובאותו יום התקהלו מתפללים בבית הכנסת של טוסון, אריזונה, כדי לשיר את ה”מי שבירך” לחולים במנגינה המוכרת שלה. ה”מי שבירך” כוון לחולה במצב קריטי אך יציב, חברת הקונגרס היהודייה גבריאל גיפורדס. גבי. פרידמן מתה בטרם עת, אך גיפורדס, הצעירה ממנה ב-20 שנה, שורדת בינתיים, על אף שנורתה בראשה מטווח קצר, למרות הדיווחים המוקדמים מדי על מותה, אולי גם בזכות התפילה הזאת.
עלבונות של מסיתים ומוסתים
רבי סטפני ארון, היא הרב (או רבה, איך שתבחרו) של חברת הקונגרס גיפורדס. לפני שנה בדיוק, כמה ימים לפני ט”ו בשבט, הלכה לצפות בסרט: “יוסי וג’אגר”. ארון למדה מהסרט לקח, ששילבה עם סיפור משה ויתרו ועם סיפור מתן תורה שנקרא בבית הכנסת באותו שבוע: צריך להקשיב לקולו של הזולת.
אפשר לקשור את הסיפור הזה לעוד כמה קצוות רלוונטיים. קשר אחד: גם גיפורדס גילתה את יהדותה, התחברה אליה, דרך ישראל, בזכות טיול לכאן בשנת 2001. כבת לאם נוצרייה ולאב יהודי הייתה צריכה את המגע הישראלי כדי שיעזור לה לקבל החלטה, לבחור בדת הנכונה לה.
ועוד קשר: במוקד הדיון הציבורי באמריקה עמדה השבוע השאלה על יכולת ההאזנה של האמריקאים לזולתם, ליריבם הפוליטי. זה ריטואל מוכר גם בקונטקסט הישראלי. הוויכוח הפוליטי מתלהט, הרוחות סוערות, מילים אינן נבחרות בקפידה, אלימות מחלחלת לשיח הציבורי, ואז האשמות בהסתה, והאשמות נגד, ועלבונות של מסיתים ומוסתים. וחוזר חלילה.
39 מחוקקים יהודים חברים בקונגרס ה-112. זו ירידה של שישה לעומת הקונגרס ה-111, שהתפזר לפני שבועות מספר. ירידה של נקודה באחוז היהודים על גבעת הקפיטול מ-8.4 אחוזים ל-7.3 אחוזים. ובכל מקרה, זה עדיין ייצוג מרשים לאוכלוסייה שכל-כולה פחות משני אחוזים מכלל האוכלוסייה האמריקאית.
למעשה, היהודים הם גם הקבוצה הדתית הזוכה לייצוג יתר בקונגרס יותר מכל קבוצה אחרת. לאתאיסטים, לעומתם, ייצוג חסר: בקונגרס האמריקאי – על 535 חבריו – אין ולו מחוקק אחד המגדיר את עצמו “אתאיסט”. זה אף שבאוכלוסייה הכללית כ-15 אחוז משתייכים לקבוצות נטולות הדת הללו.
היא צריכה, קודם כל, להמשיך לחיות
גיפורדס, בטרם נורתה, הייתה כוכבת עולה, בדרך לצמרת. אולי עוד תגיע. היא מחוקקת דמוקרטית שהצליחה להיבחר במחוז שמרני מאוד, מהעיר טוסון ודרומה, באריזונה, על גבול מקסיקו. עמדותיה בהתאם: תומכת נמרצת בזכותו של האמריקאי להחזיק בכלי ירייה, על פי הפירוש המקובל של התיקון השני לחוקה האמריקאית.
היא תומכת גם בהידוק האבטחה בגבול מפני מסתננים, נושא שהתעמקה בו גם בעת ביקורה האחרון בישראל, עם הסנאטור הרפובליקני מאריזונה ג’ון קיל. גיפורדס וקיל שמרו על יחסים טובים, והודעת ההשתתפות בצער שלו לאחר הירי, הדגישה את ידידותם. אך בהמשך השבוע הרגיש צורך דחוף להצטרף למקהלת הדוברים המנסה להסיט את אש הביקורת שהופנתה ימינה. “אין לנו ברירה אלא להודות שישנם אנשים בלתי יציבים נפשית במדינה הזאת”, אמר. את הניסיונות להאשים גורמי ימין פוליטיים בליבוי היצרים ובאחריות לניסיון ההתנקשות בחברתו גיפורדס דחה בתוקף.
קיל עוד לא הודיע אם ישוב ויתמודד בסיבוב הבחירות הקרוב, בעוד שנתיים. ויש הסבורים שאם יבחר לוותר, תסתער חברת הקונגרס גיפורדס על המושב שלו בסנאט. ואם לא, אולי תרצה להיות מושלת אריזונה. היא ידעה למשוך תשומת לב, בחן רב, שמאחוריו אמביציה שקשה להסתיר. בשנת 2007 בחר הרדיו הציבורי דווקא בה כחברת הקונגרס החדשה שילווה בדיווחים במשך שנה שלמה.
תמונות שלה רוכבת על אופנוע, או בחברת בן זוגה האסטרונאוט, מצאו את דרכם אל העיתונים והבוחרים. “לא אתפלא אם היא תהיה האישה הנשיאה הראשונה או השנייה”, אמר עליה פעם רוברט רייך, מי שהיה שר העבודה בממשל קלינטון. אך קודם שיקרה אחד מן הדברים הללו, צריכה גיפורדס להחלים במידה שתאפשר לה לחזור לזירה הפוליטית. היא צריכה, קודם כל, להמשיך לחיות.
הנחיה מאלוהים להתנקש בנשיא
כמה ימים לפני בחירות 2008 ביקרתי בביתו המשומר והיפה של ג’יימס גארפילד, מי שהיה נשיא ארצות הברית לארבעה חודשים, עד שנורה ונפצע אנושות ב-2 ביולי 1881. הבית עומד, שומם בדרך כלל, בצפון-מזרח מדינת אוהיו. גם ביום ההוא לא היו כמעט מבקרים – תשומת הלב הופנתה כמה קילומטרים משם, לכיוון הדאון טאון של העיר הסמוכה קליבלנד, לעצרת המונים של מי שעוד רגע יהיה לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. כבר אז היו דאגות: מה יהיה עם כל אותם קיצונים שעלולים לרצות להתנקש באובמה. עם הגזענים, המטומטמים, האלימים.
בבית של גארפילד אפשר היה לתפוס שקט, אך מהסוג שיש בו משהו עוכר שלווה. הוא נורה בתחנת הרכבת, בדרכו לחופשה. האם זה היה רצח פוליטי? הרוצח, צ’רלס גוטאו, ודאי הרגיש כך. בעודו מכוון את האקדח צעק: “ארתור יהיה הנשיא”. ואכן, צ’סטר ארתור, סגנו של גארפילד, הגיע למעמד הזה לאחר מותו של הנשיא הנבחר מפצעיו, כמה חודשים אחרי הירי.
אלא שגוטאו לא היה בדיוק רוצח פוליטי. הוא היה, כפי שהזכיר מישהו השבוע, “הזוי, וייתכן בהחלט שגם פרנואיד סכיזופרני”. הוא טען שקיבל הנחיה מאלוהים להתנקש בנשיא. והיה לו עוד מניע: הוא תמך בגארפילד במסע הבחירות, אפילו הפיץ חומרי תעמולה, אך התאכזב לגלות שלא קיבל, כפי שציפה, מינוי לתפקיד חשוב.
למשל, כפי שרצה, שגריר באוסטריה. בעל הטור השמרן, ג’ורג’ וויל, שנזכר גם הוא בגארפילד השבוע, ובעוד נשיאים שנרצחו, מזכיר שהמתנקש “הוצא להורג – לא הוסבר”. רוצה לומר: אין טעם לפשפש יתר על המידה במניעיו של הרוצח, שבכל מקרה של רצח של פוליטיקאי יתחבא מאחורי הסבר פוליטי כזה או אחר.
אחזקת נשק היא “מסורת באריזונה”
את מי שרוצח יש לתפוס ולקרקע, לא לפטור מאחריות בטענות סרק על “הסתה” שגררה אותו למעשים קיצוניים, או על “אווירה” שפגעה בכושר השיפוט שלו. ממילא, וויל הצטרף לצבא הפרשנים מימין, שסירבו להסכין לנטייה המובנת אך גם בעייתית להבין את הרוצח. ומולו – מול שאר הצבא הזה – עמד צבא חמוש בטיעונים מוכרים: מי שהסית אשם גם הוא, מי שלא הקפיד על טון תרבותי אשם גם הוא, מי ששרטט מפת קרב פוליטית שעליה סימני מטרות אשם גם הוא.
כפי שכבר כתבתי כאן במאמר מוקדם יותר השבוע, ההאשמות הללו היו מעשה פוליטי. גם המגננה הייתה מעשה פוליטי. עוד לא הובאו שישה הרוגים לקבורה – הם הקורבנות האמיתיים של הטבח חסר הפשר – עוד לא נודע אם חברת הקונגרס המותקפת תשרוד, וכבר שימש הרצח כלי עבודה בידי מי שמשתייכים למחנה הפוליטי של גיפורדס.
הרפובליקנים נאלצו לחשב מחדש את צעדיהם, לדחות הצבעות שנויות במחלוקת (על רפורמת הבריאות), לנסות להעריך את מידת הנזק. אך ספק אם יהיו לו תוצאות ארוכות טווח. אמריקה הזדעזעה לרגע או שניים, אחר כך תחזור לשגרה. פעם בכמה שנים יבוא רוצח כזה או אחר, בלתי יציב ומוזר במידה כזאת או אחרת, ישלוף את נשקו ויפתח באש.
תומכים בהגבלות על רכישת נשק ניסו למנף את הטבח כדי לשכנע את הציבור. כרגיל, הם ייכשלו. בין השנים 1990 ל-2010 עלה מספר התומכים בהקלות על חוקים הנוגעים לאחזקת נשק מ-19 אחוז ועד ל-54 אחוז . מספרם של אלה הרוצים הגבלות, חוקים נוקשים יותר, ירד מ-78 אחוז ל-44 אחוז . ניסיון ההתנקשות בגיפורדס ודאי לא ישנה זאת, שהרי המחוקקת עצמה לא רק תמכה בזכות האזרחים לשאת נשק, אלא אף החזיקה אקדח ברישיון. “גלוק”, למתעניינים. ב-2008 התנגדה לחוקים שמטרתם להגביל אחזקת נשק בוושינגטון הבירה, והצביעה נגדם. אחזקת נשק, קבעה אז, היא “מסורת באריזונה”.