We Don’t Lack Problems — But There Is Just As Much Good Stuff Too

<--

לא חסרות לנו בעיות – אבל יש גם הרבה טוב

בחברה הישראלית ובממשלה שלה קיימות לא מעט נקודות אור, אבל אצלנו מעדיפים תמיד לראות שחור ולהלקות את עצמנו בשנאה עצמית

עמוס גלבוע

למקרא הדברים הנאמרים בתקשורת שלנו בימים הראשונים של 2011 דומה שהכל אבוד: לשכת ראש הממשלה קורסת; הממשלה מתפרקת; המצב המדיני קטסטרופה; מדינת ישראל “עם לבדד ישכון”; הביטחון מקרטע ו”יום כיפורים” חדש מזומן לנו; החברה שלנו על הקרשים; כל מה שתיגע בו רקוב. והעתיד? אלוהים ישמור, כך לפחות פוסקים חכמים בתקשורת ובפוליטיקה.

הייתכן? בואו נלך קצת אחורה לתחילת 2010. אני זוכר שכאשר באתי להסתפר אצל שלמה, הספר שלי, הוא ובנו התנפלו עליי בשאלה: “תגיד, לרכוש ערכות מגן”? למראה ההפתעה שאחזה בי מהשאלה, הם הסבירו לי: “אתה לא קורא עיתונים? אתה לא רואה טלוויזיה? בקיץ השנה תהיה מלחמה, זה בטוח, ככה כולם כותבים ואומרים”.

עניתי לו: “שלמה, לא תהיה שום מלחמה. בוא נתערב: אם לא תהיה מלחמה – אתה מספר אותי חינם במשך שנה; אם תהיה – אני אשלם לך כפול במשך שנתיים”.

לקרוא את כתבות האימה שניבאו מלחמה בקיץ 2010, את שלל הנימוקים שגייסו לצורך זה, את ההפחדות וההאשמות נגד המנהיגות שלנו, לקרוא ולא להאמין. שיהיה ברור, יש למדינת ישראל איומים ביטחוניים רבים, גדולים כקטנים. ישראל ידעה איומים כאלה בכל שנה ושנה מיום הקמתה. חוכמת הביטחון הלאומי הייתה תמיד לנטרל אותם, לצמצם אותם, ואם לא ניתן – לדחות עד כמה שניתן את התממשות הפוטנציאל שלהם.

בואו ונראה את התחום המדיני. עלייתו של הנשיא אובמה הציבה בפני ממשלת ישראל אתגר בלתי רגיל: אם משום שמדובר היה בנשיא שחסר כל זיקה רגשית למדינת ישראל, אם משום שתפיסותיו המדיניות השונות וראיית העולם שלו, ואם משום הבוז והעוינות הפומבית שהפגין כלפי ראש הממשלה נתניהו.

יהיו עוד התנצחויות

מה לא התנבאו אצלנו בהתלהמות: שאובמה הולך לרמוס אותנו וכל שנותר לנו הוא להשתחוות בפניו; הלכו עלינו אימים שאחרי שיעביר את הרפורמה הרפואית הוא יכפה עלינו תוכנית כניעה וימחץ את ביבי כמו זבוב; ואחרי זה קבעו בפסקנות שכאשר הבחירות לקונגרס יהיו מאחוריו, הוא יתנקם בביבי וסופנו קרוב; וכאשר הילרי קלינטון נאמה לא מכבר בוועידת אייפא”ק, בישרו לנו הכותרות שמעכשיו היא תופסת את הפיקוד ותציב לנו אולטימטומים אכזריים.

אז מה קרה לכל הנבואות או משאלות הלב? לפי שעה כלום. דומה שביבי הוא זה שהצליח לקבוע כללי משחק מול הממשל של אובמה שאין בהם משום ויתור על אינטרסים ישראלים חיוניים. יתר על כן, במישור הביטחוני-אסטרטגי יחסי ישראל-ארצות הברית רק התהדקו.

זאת ועוד, בלהט החשק התקשורתי-פוליטי המטורף לראות את אובמה מרסק את נתניהו (כלומר, אותנו, אזרחי המדינה) לא מצאו לנכון להדגיש שגם אובמה וגם הילרי חוזרים ומצהירים מה שהפלסטינים לא רוצים לשמוע: שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ושלעם היהודי קשר היסטורי עמוק לארץ ישראל.

לא חסרות לנו בעיות מדיניות קשות, ועוד יהיו לנו הרבה התנצחויות עם הממשל האמריקאי; וכמו כן ברור שביבי לא יוכל רק לתמרן טוב, אלא יהיה חייב בסופו של דבר לצאת ביוזמה מדינית לשלום (מקבילה ליוזמה הערבית-סעודית).

אבל למה לראות רק שחור? למה להלקות את עצמנו כל הזמן בשנאה עצמית לא מובנת? למה לא להתפנות קצת לכל אותן נקודות אור שקיימות בחברה האזרחית שלנו, וגם בלא מעט גופים ממשלתיים?