Show Me the Money

<--

שואו מי דה מאני

בקבלת הפנים שערך השבוע לנשיא סין, עשה אובמה מאמץ עליון לספק לסינים את סמלי הסטטוס של מעצמה שווה בכוחה. יש לו סיבות טובות

נדב איל

יש נתון אחד שמסכם את המצב הסיני-אמריקאי: 344 מול 82. הייצוא הסיני לאמריקה עומד על 344 מיליארד דולר בשנה. הייצוא האמריקאי לסין מסתכם בפחות מרבע מהסכום הזה. ואפשר לתרום עוד עובדה, למען הסדר הטוב: 9.9 אחוזים אל מול 3.6 אחוזים . המספר האחרון הוא שיעור הצמיחה המקווה בארצות הברית בשנת 2011. סין , באותה תקופה, תמשיך בקצב מרהיב, יוצא דופן, לפתח את הכלכלה שלה. כפי שג’ ים רוג’רס, המשקיע האגדתי, אמר פעם: סין של היום היא אמריקה של תחילת המאה ה-20.

הסינים הם אמני הפרוטוקול. לפני שלושה ימים נחת בבסיס חיל האוויר אנדרוס נשיא סין, הו ג’ינטאו. פמלייתו כמובן כבר ידעה שהאמריקאים מתעתדים להשפריץ סממני יוקרה וכבוד על מנהיג האומה הגדולה בעולם. ג’ו ביידן, סגן הנשיא, נשלח לנמל התעופה – עניין יוצא דופן – והתייצב שם כדי ללחוץ לנשיא הסיני את היד עם נחיתתו. הוא נראה מעט קפוא ועצי, ביידן. אולי זה היה מזג האוויר, ואולי התחושה שהוא, האיש שבדרך כלל מנהיגים באים לברכו בנמל התעופה, בא לחלות את פניו של מנהיג מדינה, שעד לפני שני עשורים נחשבה למדינת עולם שלישי.

הסינים ידעו והבחינו. הם זוכרים היטב את ההשפלות שספגו מאמריקה בעבר, בביקורים דומים. בשנת 2006, הזכיר לאחרונה ה”ניו יורק טיימס”, קבלת הפנים לנשיא הסיני הופרעה על ידי מפגין מטעם תנועת הפאלון גונג המדוכאת בסין. כדי להוסיף על הבושה, הכרוז הרשמי מטעם ממשלת ארצות הברית, זה שקרא את תוארו של האורח מסין, החליט להציג אותו דווקא כנשיא טייוואן. זה, פחות או יותר, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות בביקור כזה, אבל זו הייתה רק ההתחלה. גם הנשיא בוש סירב לערוך סעודה רשמית לעמיתו הסיני, והטיעון המדהים, האידיאולוגי, שנשמע בתוך ממשל בוש היה ש”הו ג’ינטאו לא נבחר באורח דמוקרטי”.

אבל הימים האלה הם ימי חורף באמריקה. אובמה הוא אמן הפרגמטיזם. אם לסינים חשוב הפרוטוקול, הוא ייתן להם כל מה שיבקשו. מי שראה את הטקס השבוע בבית הלבן, יכול היה לסבור, מהכמויות של הדגלים ומשמרי הכבוד, ששתי המדינות חותמות על ברית הגנה הדדית. אובמה, שהחל את יחסיו עם סין בירח דבש, והידרדר במהירות למתיחות גדולה, עשה מאמץ עליון לספק לסינים את סמלי הסטטוס של מעצמה שווה בכוחה לארצות הברית.

והתמורה? נצטט את הוליווד: אובמה מבקש, דורש מהסינים: שואו מי דה מאני. אמריקה נאנקת תחת גל אבטלה. הייצור התעשייתי שלה מצוי במשבר עמוק. הסינים משמרים את היואן כמטבע חלש יחסית ליתרות המטבע האדירות שלהם, ובכך מעודדים את הייצוא שלהם. העולם – מאמריקה ועד ספרד – מתפוצץ מתסכול ומאבטלה. כולם קונים מסין, וסין משתדלת מאוד לא לקנות מכולם.

הטיעון האמריקאי איננו רק מסכנות. בבכיינות לא בונים מעצמות. האמריקאים אומרים לסינים: הכלכלה שלכם חמה. היא עולה בלהבות. אם לא תרגיעו אותה באיטיות, אם לא נאזן את הסחר הגלובלי, כך שתמכרו לנו פחות ותקנו יותר, התוצאה תהיה כלכלת ענק שתצא משליטה ותוביל את העולם למשבר עמוק. לא מיתון עולמי, אלא שפל.

הטיעון הזה, כולם יודעים, הוא רק טיעון. העובדה היא שסין מצליחה לנהל צמיחה בשיעור גבוה כל כך בהצלחה עד כה, ויושבת על אוורסט של דולרים ומטבע חוץ. האמריקאים חוששים מפני מיתון עולמי, אבל הם חוששים יותר מהבחירות הבאות, ומהאפשרות שלא יצליחו לספק מקומות עבודה. הסינים מבינים זאת היטב, והם הביאו איתם לארצות הברית מנחה אימפריאלית: הודעה כי יחתמו על עסקות שמשמעותן ייצוא אמריקאי של 45 מיליארד דולר, ובין היתר 200 מטוסי בואינג שערכם 19 מיליארד דולר. השבוע התפוגגה העדות החיה האחרונה ל”קמלוט”, ממשלו הזוהר והמבריק של הנשיא קנדי.

סרג’נט שרייבר היה בן 95. גיסו של הנשיא קנדי ואביה של מריה שרייבר, אשתו של ארנולד שוורצנגר. שרייבר היה מועמד הדמוקרטים לסגנות הנשיא בקמפיין הכושל של 1972, אבל הוא ייזכר בעיקר כמייסד והמנהל הראשון של ה-PEACE CORPS, חיל השלום שהקים קנדי, ופועל בעיקר במדינות העולם השלישי.

הקמת הכוח הזה הייתה מהבטחות הבחירות המפורסמות ביותר של קנדי, ועליה, בין היתר, הוא ביקש מהאמריקאים בנאום השבעתו “לחשוב לא מה מדינתך יכולה לעשות עבורך, אלא מה אתה יכול לעשות למען מדינתך”.

מאחורי הקמת חיל השלום עמדה מטרה פוליטית ברורה, והיא הייתה תוצאה של מצוקה, איך נגיד את זה בעברית, הסברתית. בעולם המתפתח הלכה והשתרשה התפיסה של “האמריקאי המכוער”. זהו לא רק ביטוי, כמובן, אלא גם ספר. הוא פורסם בשנת 1958 והשפעתו על החשיבה המדינית האמריקאית של אותה תקופה הייתה מכריעה. הוא תיאר כיצד האמריקאים מפסידים במלחמת ההסברה באסיה בגלל חידלונם של הדיפלומטים ותאוות הבצע של אנשי העסקים.

קנדי הבין דבר מהותי מאוד בעניין הסברה, יחסי ציבור או “המלחמה על לבבות ועל תודעה” )minds winning hearts and(. הוא הבין שהפעולה שארצות הברית מבצעת בעולם, מה שהיא עושה, היא שקובעת את הדרך שבה תיתפס. זה לא עניין של ראיונות, קמפיינים או שוחד לפקידי ממשל מקומיים, אלא פעולות אמיתיות שמבצעת אומה ביחסיה עם העולם – והן שיקבעו כיצד תיבחן.

יותר מ-200 אלף מתנדבים פעלו במסגרת חיל השלום מאז חתם קנדי על הדירקטיבה הנשיאותית שהקימה את הארגון בשנת 1961. זה לא מנע את עליית קרנו של הסוציאליזם בעולם השלישי, אבל העניק לאמריקאים עצמם תחושת הכרת ערך עצמי והבנה שגם להם, קפיטליסטים ככל שיהיו, יש חובה אוניברסלית. מעניין: האמריקאים לא קראו את “האמריקאי המכוער”, והחליטו שהכותבים הם בוגדים עלובים שמשרתים את הרודנות הקומוניסטית. הם קראו את הספר והגיבו לביקורת בדרך עניינית. כך נוהגות אומות גדולות.

About this publication