The American Break-Up with Mubarak

<--

הפרידה האמריקאית ממובארק

נשיא ארצות הברית אובמה נפרד מהנשיא המצרי מובארק בדרך אמריקאית – קרה ואכזרית. שום שותפות גורל עמוקה לא מאחדת אותם

נדב איל

לשווא ינסו הפרשנים לתאר את המהלכים האמריקאיים ביממות האחרונות כבגידה בידידותו של הנשיא מובארק. ההתקוממות המוסרנית, המזויפת, מיותרת לגמרי. האמריקנים כורתים בריתות פרגמטיות; והם כורתים אותם עם מנצחים.

נשיא מצרים שמע את תחינותיהם של שלושה ממשלים אמריקאיים, שהסבירו לו, תחילה בצורה נעימה ולאחר מכן באורח תקיף, שהדרך היחידה שבה מצרים תשמור על יציבות היא באמצעות רפורמות שלטוניות.

יהיו כאלה שילעגו לתפיסה הזו; אלה שטוענים כי אחת דינם של כל הערבים – חמאס או אחים מוסלמים אצל הסונים ומשטר אייתוללות לשיעים. יש ישראלים רבים שסבורים כך, אבל זוהי איננה התפיסה האמריקאית, מעולם לא הייתה.

האמריקאים בטוחים שיציבות תושג במזרח התיכון רק ברפורמות שיאפשרו ייצוג רחב יותר של שכבות האוכלוסייה במדינות הערביות. אולי לא דמוקרטיה, אבל רפובליקה שבה בנו של הנשיא איננו יורשו המיועד.

מובארק דחה את הבקשות הללו שוב ושוב. האמריקאים, למרות החשש המתמיד משינוי שלטוני במצרים, המשיכו להזרים לו ולמשטר מיליארדי דולרים. העסקה הייתה פשוטה: מובארק נשאר בשלטון ושומר על מצרים כאי של יציבות ותמיכה בארצות הברית.

אמריקה, מצדה, מזרימה כספים אדירים שמשמרים את כוחו ושומרת את דעותיה האמיתיות על שלטונו לעצמה. זו הייתה עסקה קרה. שום שותפות גורל עמוקה לא מאחדת את האמריקאים עם המצרים.

התפר המחבר בין האמריקאים למצרים הוא כוח

ישראל ואמריקה מדברות על אתוס משותף של דמוקרטיה, כור היתוך – וזה עוד לפני שמדברים על הקהילה היהודית. התפרים המחברים בין אמריקה למצרים גסים בהרבה ומבוססים על מילה אחת: כוח. מצרים כמדינה הערבית הדומיננטית ביותר. ארצות הברית כמי שמסוגלת לספק לה תמיכה. מובארק כמנהיג חזק.

שלטונו של מובארק, בשורה של טעויות, הפר את העסקה. הוא החל להתנדנד. במשך שלושה ימים שתקו האמריקאים והמתינו לדבריו. לאימתם, הם גילו שלא מדובר באחים המוסלמים שמנסים לפורר את המשטר המצרי, אלא בהתקוממות עממית אמיתית.

במהפכה. האמריקאים, צריך להזכיר, רגישים מאוד למהפכות עממיות; ככה הם נולדו.

לבסוף, מה קרה כשמובארק דיבר? המנהיג בן ה-82, חולה הסרטן, לא הסכים לתת לעמו שום דבר לבד מהבדיחה של מינוי ממשלה חדשה – כולה, מתברר, היא ממשלת גנרלים. האמריקאים העריכו את מצבו: לא יוכל להתמודד ככל הנראה שוב, בנו גמאל מחוסל כאופציה שלטונית.

כן, ברק אובמה יכול היה לצאת אל התקשורת ולומר, בנאמנות אין קץ לשליט אוטוריטרי בסוף ימיו, שארצות הברית עוקבת אחרי ההתרחשויות וקוראת להשבת הסדר לרחובות.

הפתרון הרציונלי של אובמה היה להתנער ממובארק

אולי הוא היה מרוויח כמה נקודות אצל מלכי סעודיה וירדן (נו, וגם כמה פרשנים ישראלים). אבל הפתרון הרציונלי היה להתנער ממובארק, תוך תקווה שהמשטר הנוכחי ייצר דמות חלופית יציבה. זו הייתה פרידה אמריקאית פוליטית: קצרה, קרה ואכזרית.

הידיעות שנחשפות ביממות האחרונות מגלות, אגב, מי היה אחראי לבניית התודעה הדמוקרטית במצרים: לא ברק אובמה, אלא ג’ורג’ בוש הבן. במסגרת האג’נדה שלו לדמוקרטיזציה בעולם הערבי, ממשל בוש הקציב סכומי עתק לבניית החברה האזרחית המצרית.

אובמה, בניגוד אליו, כבר נצרב מהניסיון המר עם חמאס והבחירות ברשות הפלסטינית. בניגוד לבוש, היו לו מילים מדויקות מאוד: “הרשו לי להבהיר: שום שיטת ממשל לא צריכה להיכפות על אומה אחת בידי אחרות”. הוא אמר את הדברים האלה בקהיר.