תגיות: ארצות הברית, מצרים, ברק אובמה
עשרות אלפי מפגינים משולהבים קראו ושרפו את התמונות של מובארק וקראו לו להתפטר. המשטרה והצבא עמדו כחיץ בין ההמון הפורע והגנו בגופם על מוסדות השלטון כשהם נאלצים מפעם לפעם לירות לעבר אחיהם. אלפי קילומטר משם בחדר הסגלגל בבית הלבן שהו לצד הנשיא אובמה היועץ לביטחון לאומי – תום דונילון ומזכירת המדינה – הילרי קלינטון. המתח היה בשיאו. בימים האחרונים היועץ דונילון קרא לנשיא אובמה לתמוך בגלוי בנשיא מובארק.
“הנשיא המצרי הוא עמוד תווך של מדיניות החוץ של ארה”ב בעולם המוסלמי”, אמר, “הפניית כתף לידיד נאמן של ארה”ב תהווה מסר מסוכן לכל בני בריתנו בעולם”. קלינטון התרגזה, “אדוני הנשיא, אני לא מאמינה שאתה הולך לבגוד בכל הערכים שלנו. איך תעמוד בפני העם האמריקני ותסביר שאתה תומך בדיכוי תהליכים דמוקרטיים במצרים?”. “אוקי”, אמר דונילון, “יש לי פתרון למצב שנקלענו אליו. הגיעה אלי פניה מוסמכת מצד גורמי צבא בכירים במצרים והם רוצים למנוע את השתלטות האיסלאמיסטים על מצרים באמצעות הפיכת מנע צבאית. הם מבקשים את ברכתנו. לי זה נראה כמוצא מצוין למצב אליו נקלענו”.
“השתגעת?” הזדעקה קלינטון, “ארצות הברית תתמוך בהפיכה צבאית? לא יקום ולא יהיה. אדוני הנשיא אני מפצירה בך, אל תירשם בספרי ההיסטוריה כמי שממליך רודנים צבאיים על עם שוחר חופש”. “החלטתי”, אמר הנשיא אובמה, “מחר בבוקר אני יוצא בהודעה הקוראת לנשיא מובארק לכבד את רצונו של העם ולהימנע מלסכל תהליכים דמוקרטיים המייצגים את הרצון החופשי והלגיטימי של העם המצרי”. שעות ספורות לאחר פרסום ההכרזה של הנשיא אובמה הודיעו ראשי הצבא על עריקתם לצד האופוזיציה, הנשיא מוברק הבין את המסר ועזב את מצרים במטוסו הפרטי בדרך לגלות ארוכה.
אירועים אלה לא התרחשו במצרים השבוע. הם משקפים את התנהלות ארה”ב במשבר דומה לפני למעלה משלושים שנה בעת מהפכת חומייני באיראן בשנת 1979. ההיסטוריה למעשה חוזרת על עצמה בשינוי קל של התסריט ובהחלפת שמות נושאי התפקידים, (הנשיא ג’ימי קרטר, היועץ לביטחון לאומי – זביגנייב בז’ז’ינסקי, ומזכיר המדינה סיירוס ואנס), ונראה כי ממשל אובמה לא למד כלום מכישלונו של קרטר.
בלדה לנאיבית
קשה להמעיט בסכנות התמונות בתהליך שהחל בטוניסיה, עבר למצרים ומחלחל למדינות נוספות. בשלב זה מוקדם לקבוע מה ילד יום, מי ומתי יחליף את הנשיא מובארק? עד כמה יתחזקו הגורמים הפונדמנטליסטיים – אסלאמיים בעקבות תהליכים אלה? ומי המדינה הערבית הבאה בתור. אולם כבר כעת ניתן לראות כי תהליכי ההתקוממות מתרחשים דווקא במדינות ערביות ומוסלמיות פרגמאטיות (כגון טוניסיה ומצרים) ולא בקרב מדינות הציר הרדיקאלי (כמו איראן וסוריה).
נשאלת השאלה מדוע? האם המצב הכלכלי של העם האיראני והסורי טוב יותר? האם השלטון במדינות אלו דמוקרטי יותר? התשובה כמובן שלילית. על פניו, הסיבה היא שהמשטרים של מובארק ובן עלי יותר דמוקרטיים ממשטרי הציר הרדיקלי. ערוצי התקשורת והאינטרנט חופשיים יותר במדינות אלה לשליטיהם נמנעים מלבצע טבח חסר הבחנה בבני עמם.
ההתקוממות העממית בטוניסיה ובמצרים הינם ביטויים אותנטיים של רחשי לב הציבור ופועל יוצא
של מצב כלכלי קשה, תסכול וחוסר תקווה בקרב אזרחי המדינה, כמו גם ניכור של השליטים מבני עמם. אולם בארצות אלה הארגונים האסלאמיסטיים יושבים על הגדר ומחכים שהאמריקאים יוציאו להם את הערמונים מהאש – לאחר הפלת השלטון הפרגמאטי יתקיימו בחירות חופשיות והכוחות האיסלמיסטיים ייקחו נתח גדל והולך בזירה הפוליטית במדינה.
וממשל אובמה? הוא ממלא את חלקו בתסריט בהתאם לאמרה – הדרך אל הגהנום רצופה בכוונות טובות. כמו לפני שלושים שנה כך גם באירועים האחרונים האמריקנים סבורים שהם מקדמים את ערכי הדמוקרטיה בכך שהם מפנים עורף לבני בריתם במדינות מוסלמיות. מבחינה זו נראה כי העולם נחלק בעיני הממשל האמריקני לשניים – דמוקרטי מול לא דמוקרטי. ממשל אובמה אינו שונה מממשל בוש. שני הממשלים מייצגים את נאיביות העם האמריקני הרואה בדמוקרטיה ובעיקר בבחירות דמוקרטיות פתרון קסם לכל רעות העולם ובמיוחד לסכנת הרדיקליזציה האסלאמית.
ההימור של אובמה
האובססיביות הדמוקרטית האמריקנית באה לידי ביטוי בשיחות שקיימתי עם מזכירת המדינה לשעבר, קונדוליסה רייס, באוניברסיטת סטנפורד. רייס שוקדת כיום על כתיבת ספרה המציג את החתירה לדמוקרטיה כנדבך המרכזי של מדיניות החוץ האמריקנית בזמן כהונתה. לדבריה היא אינה חוששת ממצב שבו גורמים אסלאמיסטים ישתלטו על השלטון במדינתם בדרך דמוקרטית משום ש”המנגנון הדמוקרטי חזק יותר” והוא יאפשר לעם להיפטר מהם בסבב הבחירות הבא.
יתרה מכך, בהתייחס לטענתי כי מאות מיליוני מוסלמים בעולם מעדיפים לחיות במדינת הלכה איסלאמית המונהגת על ידי חוק השריעה מאשר במדינה דמוקרטית, ענתה רייס: “אולם מדינה המונהגת על ידי חוק השריעה באופן אירוני אינה בהכרח לא דמוקרטית”. רייס מתעלמת כמובן מהסתירה האינהרנטית שבין הדמוקרטיה הרואה בעם את מקור הסמכות ומדינת הלכה אסלאמית הרואה בדת ובאל את מקום הסמכות.
לשיטת האמריקנים, אייתולה חומייני שנבחר בבחירות דמוקרטיות לגיטימי יותר מהנשיא מובארק המונע מגורמים איסלאמיסטיים קיצוניים להשתלט על השלטון במצרים. האמריקנים לא מטרידים את עצמם בזוטות כגון- העובדה שהפופולאריות של מובארק ירדה בקרב בני עמו בין השאר בשל היותו מזוהה כבן ברית של ארה”ב. יתרה מכך, גורמי הג’יהאד הגלובאלי ובראשם בן לאדן זוכים מאז פיגועי 2001 לאהדה גוברת במדינות וקהילות מוסלמיות. אהדה זו יוצרת ניכור גדל והולך בינם לבין השלטון הפרו-אמריקני בארצם.
ארה”ב רואה בניכור זה ביטוי לחוסר לגיטימיות המשטר ומאיצה בהנהגה לבצע רפורמות פוליטיות שיקלו על האיסלמיסטים לתרגם את הפופולאריות שלהם לנכסים פוליטיים. האמריקנים מסרבים להכיר בכך שבחירות דמוקרטיות אינן בהכרח ביטוי לקדמה ולליברליזם. דמוקרטיה לא נבחנת רק במנגנוניה ומוסדותיה אלה בעיקר בערכיה הנרכשים לאורך זמן. הנשיא אובמה הימר בשלב מוקדם על ניצחון האופוזיציה במצרים, בהימור זה הוא תרם להצלחתה. ימים יגידו אם לא היה זה ניצחון פירוס לדמוקרטיה במצרים ובעולם הערבי כולו.