Obama between the Drops

<--

אובמה בין הטיפות

מובארק מרגיש נבגד, המפגינים מרגישים שארה”ב אינה עומדת לצדם. הממשל האמריקאי מתקשה להחליט בין דמוקרטיה ליציבות

שמואל רוזנר

מדינה למודת אכזבות היא ארצות הברית של אמריקה, למודת הימורים שלא עלו יפה, למודת הערכות שהתבדו, למודת בריתות שהחמיצו. ביחסיה עם מצרים תמיד התקשתה לפענח את כוונותיו ומעשיו של הצד השני – אך גם בחתירתה לדמוקרטיזציה של המזרח התיכון הפגינה כושר הבנה לקוי של הסדר הפוליטי הערבי.

“כפי שחלומו של הנשיא קנדי לחולל במצרים הנאצריסטית תהליכי מודרניזציה ופיתוח התרסק כליל במדבריות תימן – כך נכזבה אמונתו של הנשיא בוש בכוחם של הליכים דמוקרטיים לכונן הוויה דמוקרטית אמיתית אף בהיעדרה של תשתית שלטונית, מוסדית, אידיאולוגית וחברתית”, כתב פרופ’ אבי בן צבי בספרו החדש והמקיף “מטרומן ועד אובמה” (ידיעות ספרים). זה ספר שבו אפשר למצוא, בין השאר, כמה דוגמאות מאלפות של הטלטלות ביחסי וושינגטון וקהיר. למשל, את המפנה החד בין ג’ון קנדי, המאמין בכוחו להטות את נאצר לאפיק חיובי, ובין לינדון ג’ונסון שהיה “מלכתחילה חסר אשליות ולעומתי בגישתו כלפי ארץ הנילוס”.

גם בין ממשל ג’ורג’ בוש ובין זה של ברק אובמה נרשם מפנה: בוש תמך במפגיע בדמוקרטיזציה גם על חשבון “יציבות”. כשדיבר במצרים ב-2008 עוד חבט במי שלוקה ב”דגם מתנשא של מוסריות יחסית”, ובמי שנותר “ספקן ביחס לדמוקרטיה בחלק זה של העולם”. אלא שאובמה נבחר לשלטון כדי לחסל את סדר היום הזה, ולהחזיר את המדיניות האמריקאית לימים “פחות אידאולוגיים ויותר פרקטיים”, דומים יותר לאלה של ממשל בוש האב.

זהירות מובנת

בנאומו המפורסם בקהיר ב-2009 היה אובמה זהיר בניסוחיו הרבה יותר מבוש: “אני יודע שהייתה מחלוקת ביחס לקידום הדמוקרטיה בשנים האחרונות”, אמר , “אך זו אינה מחלישה את מחויבותי לממשלות המשקפות את רצונו של העם”. מה שהוצב גבוה בסדר העדיפויות בימי בוש, הידרדר בימי אובמה לכדי הערת שוליים. בפברואר 2010, כששרת החוץ הילרי קלינטון דיברה למנהיגים איסלאמיים בקטאר, היא מנתה חמישה סעיפים לטיפול: זכויות אדם היה החמישי והאחרון.

שנה לאחר מכן, בינואר 2011, קלינטון נשמעת אחרת. בנאומה בדוחא ב-1 בחודש הזהירה את מנהיגי ערב כי הציבור שלהם התעייף מ”מוסדות מושחתים ומסדר פוליטי קפוא”. פתאום לא נשמעה כמו שרת החוץ של אובמה, אלא יותר כמו שרת החוץ של בוש, קונדוליזה רייס, שב-2005 לא היססה לבקר בפומבי את הנשיא מובארק.

בעצם, גם אובמה עצמו נשמע בסוף השבוע דומה לקודמו הרבה יותר מבעבר. לא בטוח ששינה את טעמו, ספק אם אימץ את תפיסת העולם של בוש, אלא שגם

אובמה – כמו הליברל המתפכח באמרה המוכרת של אירווינג קריסטול, מאבות הניאו-שמרנות – “נשדד על ידי המציאות”: המציאות המדינית במזרח התיכון – מפגינים ברחובות, והמציאות הפוליטית בבית – אהדה ציבורית לשוחרי החופש וסלידה אינסטינקטיבית מתמיכה במשטרים אוטוקרטיים.

אובמה, מטעמים ברורים, מנסה להתקדם בזהירות. הוא איננו יודע מי ינצח ברחובות קהיר, ואיננו רוצה להתנכר למשטר שאולי ימשיך לשלוט במצרים. מצד שני, קשה לנשיא אמריקאי לעמוד מנגד בלי להביע תמיכה, ולו רפה, בשוחרי דמוקרטיה ורפורמה. על כן אובמה מהלך בזהירות מובנת בין הטיפות ובינתיים מאכזב את כולם. את מובארק המרגיש נבגד, ואת המפגינים המרגישים שאמריקה לא עומדת לצדם.

מצרים היא מהמדינות שבהן מידת האמון באמריקאים היא מהנמוכות בעולם, וכנראה שתישאר כזו גם לאחר שיירגעו המהומות ויסתמן בה סדר פוליטי חדש. ובמילים אחרות: אם מובארק ישרוד, אובמה יפסיד-אם מובארק ייפול, בוש ינצח.

About this publication