A New Corrupt World

<--

עולם חדש מושחת

מובארק היה מאושר לו היה מקבל מהנשיא אובמה את היחס שנתן לאחמדינג’אד. האמריקאים יודעים לדרוש דמוקרטיזציה רק מהחלשים

נדב העצני

המשבר המצרי מעלה תובנות מובנות מאליהן בנוגע לאי יכולתה של מדינת ישראל להסתמך על הסכמים עם גורמים ערביים ועל התחייבויות של המערב. ישראל למדה שיעור דרמטי, במסגרתו הסתבר שוב שאין לנו על מי לסמוך ואסור לקחת סיכונים.

אבל מעבר למובן מאליו, התנהלותם של השחקנים הגלובליים מביאה למסקנות מרחיקות לכת בהרבה. התברר שגם הקודים הבינלאומיים הצבועים, ששררו ממחצית המאה העשרים, קרסו. אנחנו ניצבים בפני עולם שאין לו הנהגה גלובלית ואין לו מובילים בעלי יתרון מוסרי – עולם חדש מושחת.

ההגעה למסקנה הזו נובעת, בראש ובראשונה, מהשיעור הכואב שלמדו חוסני מובארק ויתר נסמכי שולחנה של ארצות הברית. אין ספק שמובארק הוא דיקטטור מושחת וחסר לגיטימציה. אין גם ספק שבעולם שבו מידת הדמוקרטיה, טוהר המידות והלגיטימציה הציבורית קובעת מי השליטים, אין למובארק מקום. ואכן, המשטר האמריקאי הנוכחי מתנהל בשבועיים האחרונים, כלפי מצרים, כאילו בעולם שכזה אנחנו חיים. אלא שדווקא בכך ממחישים האמריקאים עד כמה נשברה סקאלת הצביעות והבוגדנות.

בעוד אובמה תוקע סכין בגב ידידו חוסני, הוא אירח בבית הלבן, במתק שפתיים, את הארכי דיקטטור, נשיא סין, הו ג’ינטאו. זהו אותו ג’ ינטאו שלקח חלק בדיכוי בכיכר טיאננמן, ושכולא את חתן פרס נובל לשלום ליו שיאבו, זה שאין אצלו כל כבוד לחרות ולטוהר המידות. בד בבד, אובמה הפיג את המתח עם ולדימיר פוטין, מי שביטל את הדמוקרטיה היחסית ברוסיה, שביצע רצח עם בצ’ צ’ניה, שחשוד בחיסול עתונאים ביקורתיים, והפך את רוסיה לאוליגרכיה של שחיתות.

אין לנו מה להתרגש מנפילת מובראק

מעניינת גם ההשוואה עם תגובת אובמה לניסיון המהפכה שהתרחש באיראן לפני כשנה. בעוד כת האייתולות טובחת בהמוני המפגינים, הבית הלבן הסתפק בהסתייגויות מנומסות ומאופקות. מובארק היה מאושר לו היה זוכה ליחס לו זכה אחמדינג’אד. יש משהו שובה לב בניסיון להחיל על כל העולם את אמות המידה של הדמוקרטיה המערבית. אבל אחד העקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים הוא השוויון. ובפרשת מצרים מגיעים האפליה והסטנדרט הכפול לשיא של כל הזמנים.

לא ייתכן שדמוקרטיזציה ויושר יידרשו רק מהחלשים ומדיקטטורים במצוקה. לא ייתכן שמשטרים רצחניים כמו האיראנים, צפון קוריאה, סוריה ואחרים, ייכללו כלל במשפחת העמים. הרעיון המוסרי בניהול מדיניות בינלאומית יושם לראשונה על ידי מקור ההשראה של ברק אובמה – הנשיא האמריקאי וודרו וילסון, שהקים את חבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה.

הגוף הזה קרס בעידן היטלר אולם הוקם בשם אחר אחרי מלחמת העולם השנייה, ובמסגרתו גם מי שבזים לשוויון זוכים ללגיטימיות, להגינות ולמוסר. במשחק הזה אסור לשחק יותר. אין מקום לדמוקרטיות המערביות וישראל, יחד עם איראן, צפון קוריאה וסוריה. אין גם מקום לשחק משחקי צביעות אינטרסנטית עם סין ורוסיה.

בניגוד לרוח הדכדוך המנשבת בעיתונות, אין לנו מה להתרגש מנפילת מובראק ואפילו מקריסת ההסכמים עם מצרים. בסך הכל תיקרע תדמית “השלום” מעל פני הפסקת האש השברירית והקרה שהושגה בהסכמי קמפ דיוויד. טוב גם שנקרעה מסכת הצביעות מעל פני מדיניות הבית הלבן ואירופה. לקורבן מולך היציבות הפרו-מערבית המזויפת הזו נתבענו לשלם מחירים, שמסכנים את עצם קיומנו. הגיע הזמן שנכיר את כללי המשחק האמיתיים ונשחק בהם בהתאם.

About this publication