Obama’s Basic Training Base

<--

בסיס הטירונות של אובמה

כמו ילד שנסחף בקלות אחרי שאר הכיתה, גם הטירונים מוושינגטון הגיבו בהתלהבות אחרי ההמונים במצרים. ואז השתנתה עמדתם

זאב קם

לאחר יותר משנתיים מאז שנכנס לבית הלבן, התגלה התחביב של הנשיא אובמה. טיפוס אובססיבי על עצים ובהמשך חיפוש נואש אחר הדרך לרדת מהם. קודם שולפים מהמותן, יורים בלי להסתכל, ואחר כך מתחילים לבדוק אם מישהו נפגע בדרך. הדוגמה מהימים האחרונים – המהומות במצרים. כמו ילד שנסחף בקלות אחרי שאר הכיתה, גם אובמה וקלינטון הגיבו בהתלהבות אחרי ההמונים במצרים. נו, אתם מכירים את הדמות. זה אותו הילד שאומר “יאללה”, אחרי כל רעיון שנזרק לאוויר על ידי ילדים אחרים. זה הילד ההוא שלא עוצר שנייה לחשוב על ההשלכות. קל מאוד להדליק אותו, במיוחד כשצעקות החברים האחרים מתחזקות ונשמעות היטב ברקע.

וכך, מתוך רצון להתחבב על ההמונים, קפץ אובמה מהרגע הראשון ודיבר בהתלהבות בעד הקולות שדרשו את החלפת השלטון. מה לגבי החשש מוואקום שלטוני, במידה ומובארק יברח לסעודיה ומצרים תיכנס ברגע אחד לתוהו ובבוהו? אה, בקטנה. חייבים למצוא חן בעיני האיש שברחוב. בסוף השבוע האחרון הפך אובמה את גילויי התמיכה במפגינים המצרים למפגן של חוסר אחריות קיצוני, כשהכריז שצריך להתחיל מיד בתהליך העברת השלטון במצרים. “בחירות חופשיות והוגנות”, דרש, לקול תרועות ההמון המצרי. במילים אחרות – בחירות עכשיו, מבול אחר כך. בתקווה שתימצא תיבה מתאימה כשהגשם יתחיל לרדת.

זחוח, יהיר, צבוע

עוברים רק חמישה ימים, ובבית הלבן מתחילים להבין בפני איזו צרה הם הולכים לעמוד. כאוס מוחלט בקהיר, אין דין ואין דיין, אלימות שמתגברת ואולי אפילו מלחמת אחים. פתאום מובארק חייב להישאר. “התפטרות מיידית של מובארק היא בעייתית”, הסבירה שרת החוץ קלינטון ולא הנידה עפעף. כאילו שהיא והנשיא אובמה לא שחררו כמה ימים קודם את הכלבים, כשהם לוחשים באוזנם את שמו של מובארק ואז מוסיפים “תפוס אותו”.

זה הקטע עם האמריקנים. לפחות במשמרת של הנשיא הנוכחי. תשאלו את ראש הממשלה נתניהו, שעד היום לא מבין איך האמריקנים קפצו בעקבות הדרישה הפלסטינית להקפיא את הבנייה ביהודה, שומרון ובירושלים. “כן, כן. להקפיא”, אמרו בהתלהבות. למה? כובע. כי הפלסטינים זרקו לאוויר רעיון (שאפילו הם לא חשבו שיתקבל) והטירונים מוושינגטון אמרו “יאללה”. זה נכון שאחר כך הם שברו את הראש חודשים ארוכים איך יוצאים מהסבך הזה. אבל זה כמובן כבר היה מאוחר מידי וההמשך ידוע.

ועוד מילה אחת על צביעות ורשעות. על טיפשות אפשר עוד לסלוח. אבל כשרואים את התמיכה ההיסטרית של אובמה במאות אלפי המצרים שיצאו לרחובות, קשה שלא להיזכר בסיטואציה כמעט זהה שהתרחשה בקיץ 2009. לא רחוק מכאן. בטהרן. גם אז יצאו מאות אלפים לרחובות. המוני אנשים שסבלו, ועדיין סובלים, מעריצות ורוע קשים בהרבה מאלו שחווים במצרים. הם התחננו למעט תמיכה של המערב. זו שהייתה חסרה להם כדי לדחוף את המחאה צעד אחד קדימה, ומי יודע לאן זה היה מתפתח אם הייתה מגיעה אותה תמיכה.

הנשיא אובמה הציץ מהחלון, וכל שהצליח להוציא מהפה היה שצריך לקבל את תוצאות הבחירות באיראן (תוצאות שזויפו באופן ברוטאלי) ושהוא מצפה לדיאלוג פורה מול ההנהגה האיראנית. המפגינים האיראנים אולי חטפו מכות מאנשי משמרות המהפכה, אבל את המכה הכואבת מכולן הם קיבלו מנשיא זחוח, יהיר, צבוע, עם קורטוב של רשעות. נשיא מהסוג שקם בבוקר ובמקום להסתכל לעבר המזרח, הוא מביט בעכוזו, באמונה מוחלטת שהשמש תפציע ותזרח ממנו בכל רגע.