America and Mubarak: The Résumé of Betrayal

<--

אמריקה ומובארק

קורות הבגידה

אלי אבידר

כחודש לאחר פרוץ המהומות התפטר נשיא מצרים, חוסני מובארק, מתפקידו והעביר את סמכויותיו לידי הצבא המצרי. זה סיום של פרק משמעותי וקריטי בחייה הפוליטיים והמדיניים של מצרים, המדינה הערבית הגדולה ביותר. אך זהו גם ציון דרך בהתנהלות האמריקנית כלפי בעל בריתם הגדול והמשמעותי, בעל ברית הנמצא במשולש האסטרטגי שבין האיסלאם, העולם הערבי ויבשת אפריקה.

שלא יהיה לאיש ספק: התנהלותה הבעייתית של אמריקה הותירה במדינות ערב טעם של בגידה והם, בניגוד אלינו, לא שוכחים בנקל.

את ההתנהלות האמריקנית בחודש האחרון, מאז פרצו המהומות הראשונות בתוניסיה, ניתן לתאר כהתנהלות של פיל בחנות חרסינה. המהירות שבה ביקש הנשיא אובאמה לנצל את המהומות כדי לקרוא לדמוקרטיה ולסדר חדש במזרח התיכון נתנה רוח גבית עצומה לכוחות האיסלאם הקיצוני ברחבי העולם הערבי. חשוב שיהיה ברור: אף שלא תמיד נקלטו תמונות כאלה במקלטי הטלוויזיה ובשידורי האינטרנט, כוחות האיסלאם עמדו מאחורי מרבית ההפגנות והמהומות במצרים.

שנים של הסתה במסגדים היו תוספת קריטית לחוסר שביעות הרצון מהכלכלה המצרית. הקיצונים העמידו מול התקשורת הזרה את ה”פרזנטור” – אל-בראדעי – אך המשיכו לנהל את המאבק מאחורי הקלעים.

כשפרצו המהומות בתוניסיה בירך אובאמה את ההמונים ברחובות על מלחמתם בשחיתות. כבר אז כתבנו שהמדיניות הזו תשליך על שאר שליטי העולם הערבי. אמרנו, ובכל זאת צפינו בהשתאות כשהתברר שלא היתה זו פליטת פה אלא תפיסת עולם ברורה, המתאימה את עצמה לדינמיקה המתהווה ורוכבת על הגל המתרומם בכל עת.

מהלכי ארה”ב מדאיגים את מנהיגי העולם הערבי זה זמן רב. במצרים הוכח שהם צדקו בדאגתם, כי עובדה היא שהמהלכים כבר גרמו לרעידת אדמה. מלך סעודיה לא נשאר אדיש והדליף את שיחתו עם אובאמה מהשבוע שעבר ל”גרדיאן” הבריטי. בשיחה זו נאמר שהוא דרש מוושינגטון להפסיק לפגוע במובארק, ואף איים שאם וושינגטון תפסיק את סיוע החוץ למצרים – תחליף אותה סעודיה.

מלך סעודיה הבין שאם יתחילו מהומות במערב המדינה שלו, המאוכלסת ברובה בשיעים, או בקרב האוכלוסייה השיעית של בחריין או אבו דאבי – וושינגטון עלולה לנקוט עמדה דומה לזו שנקטה במצרים. אמריקה, המשענת האסטרטגית של אתמול בקרב מנהיגי העולם הערבי המתונים, הפכה למסוכנת בעבורם.

איני טוען שדמוקרטיה אינה מתאימה לעולם הערבי. חלק מהמפגינים ברחובות מצרים אכן שאפו בכל מאודם לדמוקרטיה מערבית וחופשית, ויש לכבד זאת. אך ניתן היה לבנות מהלך מדורג ומובנה אשר יביא דמוקרטיה, ולא מהלך כזה שיאפשר לגורם האנטי-דמוקרטי להשתמש בתשתית הארגונית העומדת לרשותו כדי להשתלט על מצרים. חשש למה שעשוי להתרחש במצרים ראינו בעזה עם החמאס. הם עלו דרך הליך דמוקרטי אולם כעת, מיותר לציין, דמוקרטיה כבר לא קיימת שם.

בניגוד להתנהלות האמריקנית, המשנה כיוונים באופן קיצוני ונמהר מאז בחירתו של אובאמה לנשיאות, התנהלה ירושלים ביציבות ושמרה על דממה נבונה. טוב שכך. הדממה הישראלית הצליחה להשאיר את ישראל מחוץ להפגנות, ובפעם הראשונה זה שנים רבות היחסים עם ישראל לא עמדו בראש סדר היום של המאבקים במזרח התיכון.

זהו שינוי חיובי שמסמן כיוון של תקווה לעתיד. מעבר לכך, זוהי הזדמנות להידוק הקשרים האסטרטגיים עם מדינות ערב השונות, קשרים שלא עוברים בהכרח דרך וושינגטון.

העם בישראל נוהג לשכוח מהר. אנו חותמים הסכם שלום והופכים את האויב של אתמול לידיד. לא כך בעולם הערבי. מנהיגי העולם הערבי לא ישכחו כיצד זנחה אמריקה את ידידה הגדול.

מה על ישראל לעשות כעת? ישראל צריכה לפתח סדר יום עצמאי מול מדינות ערב המתונות – סדר יום שמבוסס על אינטרסים אסטרטגיים משותפים שיעצבו את המחר.