Gadhafi Is the Best

<--

קדאפי הכי טוב

כשברק אובמה מביט בלוב הוא רואה צרות הוא רואה סיכוי לעוד סומליה. וסומליה איננה מדינה – היא כאוס

שמואל רוזנר

אם נדמה היה לכם שלממשל אובמה קשה יותר עם לוב מאשר עם מצרים אם נדמה היה לכם שיש איזה חוסר חשק המתלווה לדיבור האוטומטי על המהפכה המתרחשת בטריפולי – אתם כנראה בסדר. זה לא בלבול זו לא עייפות החומר – כי כמה מהפכות כבר אפשר לעכל בחודש אחד. ממשל אובמה נחרד כמובן וכמו כולם מהטבח הברוטלי של מועמר קדאפי בבני מדינתו. הוא התקומם כמובן וכמו כולם למול מרחץ הדמים המשתק של המשטר התלוי על בלימה.

אבל התלהבות גדולה ממהפכה בלוב שמחה גדולה על עוד משטר ערבי שמצטרף לגל הדמוקרטי קשה היה למצוא במסדרונות הממשל בוושינגטון. עד כדי כך שהיה מי שהתבדח על חשבון הפקידים האמריקאים שנראים “חמוצים כפי שהישראלים נראו כשמובארק נפל”. מתברר שדאגה יכולה להיות מידבקת. מתברר שגם האמריקאים מסוגלים לחשב את הסיכון מול הסיכוי בגישה שמרנית.

שני גורמים מילאו תפקיד בנימה הצוננת שנלוותה לדיבורים על סימני ההתמוטטות של קדאפי: מחירי הנפט וצביונה של המדינה הלובית. נפט – זה ברור המחירים כבר עולים בדיוק מה שאובמה לא צריך כשהכלכלה מגלה סימני התאוששות. רק זה חסר לו: שמחיר הנפט יאמיר ויעלה לו בסיכוי להיבחר מחדש. לא תסריט מופרך. אבל אין זה אומר שאובמה ציניקן גמור. אילו היה ללוב סיכוי להפוך לדמוקרטיה אולי הוא היה מוכן לשלם את המחיר בנפט אך מכיוון שאנשיו אומרים לו שאין אובמה נלהב פחות.

“פעולה דחופה ולא רק רטוריקה משופרת”

כשהביט בטוניסיה ראה סיכוי לדמוקרטיה ערבית כמעט ליברלית. כשהביט במצרים זיהה סיכוי לדמוקרטיה בנוסח טורקיה לא נטולת בעיות לא נטולת חסרונות אך בכל זאת שיפור מלהיב לעומת המצב הקודם. אך כשאובמה מביט בלוב הוא רואה צרות הוא רואה סיכוי לעוד סומליה. ובסומליה למי שהספיק לשכוח נרצחו השבוע ארבעה אמריקאים על ידי שודדי ים. סומליה איננה מדינה – היא כאוס.

ממילא יש פיתוי גדול להביט בגל ההפיכות הערבי ממעוף הציפור ולזהות את המכנה המשותף את המגמה את האופנה. הממשל האמריקאי המתיימר להנהגה עולמית מוכרח להביט בעולם באופן כזה אך לעתים גם למקד את מבטו בפרטים. טוניסיה אינה מצרים שאינה לוב שאינה לבנון שאינה סוריה. בחלקן מהפכה תביא ברכה. באחרות היא עלולה להמיט אסון.

ואמנם מי שהיה סגן שר ההגנה בממשל גורג’ בוש פול וולפוביץ’ דרש השבוע מאובמה להציג עמדה מוסרית יותר לנקוט “פעולה דחופה ולא רק רטוריקה משופרת”. אך היה זה ממשל בוש ששיפר לבלי הכר את יחסיה של ארצות הברית עם לוב היה זה ממשל בוש שהסיר אותה מרשימת המדינות תומכות הטרור. היה זה בוש עצמו הנשיא שניהל את שיחת הטלפון הראשונה אי פעם של נשיא אמריקאי עם מועמר קדאפי. ממילא אם אובמה אשם במדיניות לובית הנובעת מתחשיב עלות-תועלת קר – הוא אינו היחיד שאשם בזה.

רחוקים מבדלנות. ובכל זאת

לשדר הרדיו האמריקאי האולטרה שמרן ראש לימבו נגמרו כנראה העלבונות השגרתיים או שאולי החליט שהמעקב היומי אחר עוד משטר ערבי מתמוטט ואחר כך עוד אחד ועוד אחד ישעמם את מאזיניו הרבים עד כדי נטישה לתחנה אחרת. על כן הפתיע בתחילת השבוע במתקפה על מישל אובמה רעיית הנשיא.

במה חטאה? ובכן מתברר שהיא שמנה. כלומר לא “שמנה” באופן מפורש אלא רק ברמז. “אני מנסה לומר שהגברת הראשונה שלנו איננה משדרת את התדמית של נשים שאנו עשויים לראות בשער גיליון בגדי הים של המגזין ‘ספורטס אילוסטרייטד'” קבע לימבו. זו דרכו לגמול לגברת אובמה על ניסיונה לקדם תוכניות שימנעו השמנה של ילדים אמריקאים – ניסיון שבימין האמריקאי נתפס כעוד הוכחה לנטייה של ממשל אובמה לגלות מעורבות יתר בחיי אזרחיו.

לימבו לא רוצה שהפקידים בוושינגטון יגידו לו או לילדים מה לאכול. וכמותו גם שרה פיילין שחבטה במישל אובמה משום ש”איננה סומכת על משפחות אמריקאיות שידאגו לילדים שלהן”. באווירת “מסיבת התה” הסוחפת מגזר אמריקאי גדול אין עוד מקום להטפות של הממשל אין עוד מקום למעורבות מוגברת שלו בחיי האזרחים. שהרי זו מעורבות שבקצה שלה גם יכול להיות תג מחיר: למשל העלאת המס על מזונות משמינים כדי לכסות את הוצאות הבריאות הנובעות מהם. או על משקאות תוססים שיש בהם הרבה סוכר. כפי שנעשה במקרה של סיגריות. ממילא הטהרנות של אנשי “מסיבת התה” יכולה להעפיל לעתים לדרגת האבסורד. אך בהקשר הישראלי מעניין במיוחד לעקוב אחריה בהקשר אפשרי של מדיניות החוץ האמריקאית. ה”אל תגידו לי מה לעשות” ההופך לעתים ל”אל תגידו לאף אחד מה לעשות”.

סקר חדש של “גאלופ” חשף השבוע שבשאלות הנוגעות למדיניות החוץ נרשם שינוי מעניין במיוחד בקרב המצביעים הרפובליקנים. נכון הציבור האמריקאי כולו עדיין תומך ברוב גדול בהמשך המעורבות הפעילה של ארצות הברית בעולם. רוב האמריקאים רחוקים מבדלנות. ובכל זאת הגרפים מצביעים על ירידה עקבית מתמדת במספר אזרחי ארצות הברית – רפובליקנים דמוקרטים ועצמאים – המעוניינים בתפקיד “מנהיג העולם”. ובעיקר מעניין מה שקורה בימין: לפני שלוש שנים היה אחוז הרפובליקנים התומך במעורבות ניכרת יותר מ-85 אחוז . היום הוא רק 68 אחוז. מעולם (מאז החלה המדידה) לא היה אחוז הרפובליקנים התומך ב”מעורבות מנהיגותית של ארצות הברית בענייני העולם” נמוך כל כך.

About this publication