המימשל האמריקני היפנה עורף בזריזות לשלטון מובארק, אבל מול הטבח שמבצע קדאפי בלוב – שבה יש אינטרסים אמריקניים הקשורים בנפט – הנשיא האמריקני הפגין אדישות מביכה • מצב זה עלול להוביל את השותפות הערביות האחרות של אמריקה לחפש בעלת ברית אחרת
פרופ’ אברהם בן־צבי (צילומים: רויטרס)
שתיקה מביכה. הנשיא אובאמה
מטורף, אבל עם נפט. קדאפי
ההפגנות נגד משטרו בלוב
שתיקה מביכה. הנשיא אובאמה
<< 1 2 3 >>
בניגוד מוחלט לאסטרטגיה התקיפה שנקט הנשיא רונלד רייגן על רקע מעורבותה של לוב בפעולות טרור נגד יעדים אמריקניים, ושהגיעה לשיאה בהפצצת האוויר ב-15 באפריל 1986 בטריפולי ובבנגאזי, מתאפיינת התנהלותו הנוכחית של הנשיא אובאמה אל מול הטבח האכזרי שמבצע משטרו של מועמר קדאפי ברפיסות בלתי נתפסת.
יתרה מזאת: בה בשעה שבעל הברית הנאמן והוותיק חוסני מובארק ננטש לגורלו כלאחר יד בחלוף שלושה ימים בלבד מרגע תחילתן של ההפגנות נגדו, ולא זו בלבד אלא שהממשל האמריקני לא היסס לאיים בהשעייתה של חבילת הסיוע לקהיר כמנוף לחץ בוטה על השותף האזורי המרכזי כל כך, דווקא כלפי קדאפי המתלהם והברוטלי, שמפעיל אלימות בלתי מובחנת כלפי אזרחיו, מפגין הבית הלבן סלחנות מופלגת ואוזלת יד מוחלטת.
כך, למשל, נמנע אובאמה מאזכור כלשהו של האירועים הרצחניים בטריפולי ובבנגאזי בנאומו באוניברסיטת אוהיו רק לפני שלושה ימים – וזאת למרות שדיווחים על היקף הפגיעה באוכלוסייה האזרחית היו כבר זמינים בוושינגטון.
רק שלשום, ביום רביעי, הופרה סוף סוף שתיקה רועמת זו, כאשר הנשיא אובאמה תבע במפגיע משלטונות לוב להפסיק את האלימות ולכבד את זכויות האדם. ואולם, מעבר לרטוריקה התקיפה, לא נכללה בדבריו של אובאמה שום מחוייבות, או אפילו התייחסות, לצעדי ענישה קונקרטיים כלשהם, על רקע האלימות הממשיכה להשתולל ברחובות ערי לוב.
נכון שמזכירת המדינה קלינטון גינתה את המתחולל בלוב במהלך דיוני מועצת הביטחון וקראה לעצור את שפיכות הדמים לאלתר. עם זאת, ארה”ב לא הפעילה השפעה של ממש על חברות המועצה במטרה להביא לאישורה של הצעת החלטה שתכלול עיצומים כלכליים על קדאפי. במקום זאת, בחרה להצטרף להצהרה חסרת משמעות מעשית ונטולת תוכן אכיפתי וענישתי כלשהו, ששיקפה את גישתן העסקית והתועלתנית של רוב חברות המועצה.
נכון הוא הדבר שבהשוואה לזירה המצרית, מרחב ההשפעה האמריקנית על לוב מצומצם בהרבה, שכן היקף הסיוע האמריקני למשטרו של קדאפי בשנת 2010 לא חצה אפילו את סף מיליון הדולרים.
יחד עם זאת, על רקע הגרעין הליברלי של הנשיא ה-44, ולנוכח העובדה שהעניק רוח גבית כה סוחפת למהפכה המצרית, ניתן לתמוה על כך שלפחות עד כה טרם השלים את ההתייעצויות עם נציגי הקהילה הבינלאומית באשר לדרך הפעולה המתבקשת במשבר. גם אם ניתן לזהות – לאחר מאמץ – נסיבות מקלות כלשהן שיש בהן כדי לשפוך אור על שורשי ומקורות התנהלותו של ההגמון האמריקני (כולל החשש שמא האמריקנים הנמצאים עדיין בלוב יהפכו לבני ערובה בידי נאמניו של קדאפי), אין בכך כדי להצדיקה.
ואכן, מתקבל הרושם שרק כאשר מסכת הערכים והאידיאלים הנשגבים עולים בקנה אחד עם מכלול של אינטרסים, שיקולים ויעדים, נפתח עבור הממשל חלון נשאף של הזדמנות לתרגמם למדיניות מעשית.
במקרים אחרים, לעומת זאת, כאשר בעיצוב המדיניות האמריקנית הנוכחית כלפי טריפולי מעורבים אינטרסים בעלי עוצמה והשפעה, ובראשן חברות הנפט, שהטלת עיצומים נגד המשטר (כולל הפסקת נוכחותן על אדמת לוב כל עוד נמשכת בה האלימות) הן הדבר האחרון שבו הן מעוניינות, נותר הרובד האידיאולוגי בחשיבתו של ממשל אובמה בגדר אוטופיה ריקה מכל תוכן.
העובדה שתאגידי נפט עתירי עוצמה כגון “אוקסידנטל פטרוליום” ממשיכים בפעילותם בלוב גם היום, תורמת תרומה מרכזית לעיקורה של התגובה האמריקנית מכל תוכן מוחשי וממשי.
קו תקיף נגד ידידים
בניגוד למדיניות העיצומים הכלכליים ארוכת הטווח, שנקטו ממשלי ארה”ב בעקבות חשיפת “הקשר הלובי”, שב-1988 הביא לפיגוע האווירי במטוס “פן-אמריקן” מעל שמיה של לוקרבי שבסקוטלנד, מפגינה וושינגטון של 2011 פעם נוספת את חולשתו הגוברת של גוליבר דווקא אל מול המחנה הרדיקלי והאלים במרחב המזרח-התיכוני.
עידן ההפשרה ביחסיה של וושינגטון עם טריפולי, שהושק ב-2003, היה מעוגן בהתחייבות לובית מפורשת להימנע מפיתוחו של נשק להשמדה המונית ומפעילות טרור. ואולם, האם העובדה שאמצעי הלחימה הקונבנציונליים והמגוונים שמפעיל קדאפי (גם מן האוויר ומן הים) נגד האוכלוסייה האזרחית אינה הופכת את השימוש בהם לטרור מדינתי, השם ללעג את הסכמות 2003?
הרושם המתקבל הוא שאמריקה של אובאמה מפגינה תקיפות ונחרצות בלתי מתפשרת בעיקר כלפי שותפיה במרחב. מובארק נזרק לכלבים חרף שלושה עשורים של שיתוף פעולה אסטרטגי הדוק עימו, וגם ישראל, עם כל ההבדלים המתבקשים, הפכה יעד ללחץ בוטה ולהתנהלות ממשלית משפילה במהלך “משבר הקפאת הבנייה”, שהתחולל במארס-אפריל 2010 והעכיר את יחסי הממשל עם בעלת בריתו הישראלית.
לעומת זאת, כשמדובר במשטרים אפלים במיוחד דוגמת לוב ואיראן (שגם כלפיה גילה אובאמה יחס סלחני במיוחד במהלך הפגנות יוני 2009), דומה שאין גבול לאורך הרוח האמריקני.
ניתן רק לקוות שהתגובה החריפה במערכת הבינלאומית, כולל בעולם הערבי, לנוכח האירועים העקובים מדם המתחוללים על אדמת לוב, תביא את הבית הלבן לכלל אימוץ קו מדיני תקיף יותר. קו שיכלול קשת רחבה של עיצומים מרחיקי לכת, כולל הקפאת נכסים לוביים מעבר לים וכולל איסור על מכירת חומרי גלם אסטרטגיים.
מדיניות הפוכה
מה שמצער במיוחד בטרגדיה אמריקנית זו, היא העובדה שהקשחה אפשרית זו של המדיניות תהיה תולדה של גורמים חיצוניים ולא מהלך יזום של מי שנמצא עדיין בקודקוד הפירמידה העולמית. מצערת לא פחות היא העובדה שהתנהלות זו מצד ממשל שחרת על דגלו את יעד כינונה של קואליציה בין-ערבית מתונה, עלולה לטרפד חזון זה.
זאת משום שביטויים אלה של אוזלת יד ורפיסות צפויים דווקא להרחיק את השותפות הטבעיות בחזית בלימה זו, ובראשן סעודיה, מקשירה הדוקה עוד יותר של גורלן עם גוליבר המקרין חולשה במקום מנהיגות בוטחת. נטישתו של בעל הברית מובארק מחד, וההתבטלות המתמשכת כלפי טהרן וטריפולי מאידך, אינן יכולות שלא להעביר לחזית האזורית הסוערת מסר של שקיעה אמריקנית מדאיגה, המחייב חשבון נפש נוקב והפקת לקחים.
התוצאה האפשרית של חשבון נפש זה עלולה להיות החלטה על שמירת מרחק מן הפטרון האמריקני. גם אם תהליך זה לא יביא להתנתקות חד-צדדית מוושינגטון, השלכותיו (במיוחד בהקשר המצרי ובזיקה לאופי המשטר שיתגבש בקהיר, אך גם בהקשר הסעודי) עלולות להעניק רוח גבית דווקא למחנה הרדיקלי, שאותו שאף אובאמה לבלום.
אם תסריט מאיים והרה-סיכונים זה יתחיל לקרום עור וגידים במהלך השנה הנוכחית, ספק רב אם אובאמה יוכל להיערך לקראת הסכנות שבשער. זאת, משום שבינואר 2012 עתידה להיפתח מערכת הבחירות המקדימות, ולשאוב לתוכה את רוב זמנו ומשאביו של הבית הלבן. המזרח התיכון יצטרך, אפוא, לחכות, ויהיה אופיו אשר יהיה.
פרופ’ אברהם בן-צבי הוא מחבר הספר החדש “מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארה”ב-ישראל”