Just with His Veto

<--

צדיק וטו לו

טוב שאובמה השתמש בזכות הווטו שלו בהצבעת מועצת הביטחון על גינוי ההתנחלויות. טוב יותר לו היה עושה זאת בקומה זקופה

שמואל רוזנר

היה משהו מגוחך, ילדותי, באופן שבו קיבלה ממשלת ישראל פניו של הווטו האמריקאי. שהרי העובדה שאובמה נדחק לפינה, שנאלץ לעמוד לבד, לספוג אש, להתנצל, איננה משמחת כלל ועיקר. הנשיא האמריקאי ישלם מחיר מדיני על הווטו הזה, ויגלגל אותו, אולי בתוספת ריבית, על הלקוח המרוצה מדי. לא מחר, גם לא מחרתיים.

אובמה עסוק מדי בעניינים חשובים יותר ממצב ההתנחלויות – שהם לא יותר מאתנחתה קומית שגזלה לדקה את תשומת הלב מהטלטלה העוברת על המזרח התיכון. הוא גם מוגבל ביכולתו הפוליטית.

לא רק מנהיגים רפובליקאים הודיעו לאובמה מראש שלא יקבלו בעין יפה כניעה אמריקאית לתרגיל הפלסטיני, אלא גם מחוקקים דמוקרטים בכירים. ולא רק על נוסחת ההחלטה שנבלמה לבסוף שפכו מקלחת של צוננים, אלא גם על נוסחת הפשרה שהציעה רייס בסוף השבוע שעבר.

המועמד הרפובליקאי מיט רומני כינה את הצעת הפשרה “טעות טקטית, אסטרטגית ומוסרית”. חבר הקונגרס הדמוקרטי אנתוני ויינר ניסה לומר דבר דומה כאשר כינה אותה “התחכמות מיותרת”. וברור שהיה משהו מגוחך, ילדותי, בהתנהלות הצפויה מראש של שאר חברות מועצת הבטחון, אבל בזה אין חדש.

גם בעמדת הרשות הפלסטינית יש מלכתחילה משהו ילדותי, וגם היא – ולא רק עמדת ישראל – מרגיזה את אנשי ממשל אובמה ומוציאה להם את החשק להתאמץ. הפלסטינים גינו את ארצות הברית ביומיים האחרונים במלים חריפות, קשות. אך את סירובם להתפשר הבינו בוושינגטון באופן הפשוט: זה היה משחק כוח של הרשות נגד אמריקה. שהרי יותר משהביכו את ישראל, יותר משפגעו במעמדה המעורער ממילא, הביכו הפלסטינים את אובמה.

יותר משכיוונו את חציהם נגד ההתנחלויות המוקצות מחמת מיאוס זה מכבר, כיוונו את חציהם לאובמה – מי שרק לפני שנתיים היה התקווה הגדולה, הידיד הגדול, מי שהשלה אותם שהנה-הנה בא הקץ למפעל ההתנחלויות. העץ שנטע אובמה בגינת תהליך השלום ממשיך לתת פירות, ומי שטיפס לצמרתו מסרב לרדת.

לא קל לו לאובמה להיות מבוגר אחראי

אבל היה משהו מגוחך, כמעט ילדותי, גם באופן שבו הודיעה שגרירת ארצות הברית לאו”ם, סוזן רייס, על החלטתו של ממשל אובמה להטיל וטו בהצבעה נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון. כמי שכפאו שד, כמי שנאלץ לבלוע גלולה מרה, דיווחה רייס על עמדתה של אמריקה.

ודייק: זו עמדה טכנית הנוגעת להצבעה ספציפית על נוסח ספציפי, ושלא יעלה מישהו על דעתו שרייס מחבבת את פרויקט ההתנחלויות בגדה. היא סולדת ממנו. ובעצם, גם הממשל סולד ממנו. ובכל זאת, הוא מטרפד את החלטת מועצת הביטחון. בקומה שפופה, בלשון חצי מתנצלת.

לא קל לו לאובמה להיות מבוגר אחראי. לא קל לו להיות מי שנאלץ לעמוד לבד מול הצדקנות המקושקשת שניפקו שאר חברות מועצת הביטחון. אך את הווטו צריך היה להבהיר

שהוא מטיל לא בגלל נוסח מוטעה, לא בגלל עיתוי לא מתאים.

הווטו של אובמה הוא המשכה של מסורת מדינית אמריקאית שרוב הנשיאים לפניו התיישרו לפיה: אין מפקירים לזירת האו”ם החלטות מהותיות; אין מאפשרים לאו”ם להיות כלי עבודה בידי מי שרוצים להחליש את כוחה של וושינגטון; אין מתייחסים לאו”ם כאל גוף המסוגל לנהל מדיניות בוגרת.

מאז הטיל ריצ’רד ניקסון את הווטו האמריקאי הראשון כדי לבלום החלטה נגד ישראל, עשה זאת כל נשיא אמריקאי אחריו: ניקסון פעמיים, ג’רלד פורד ארבע פעמים, ג’ימי קרטר פעם אחת, רונלד רייגן שמונה עשרה פעמים, בוש האב ארבע, קלינטון שלוש, בוש הבן תשע. ממילא, טוב שאובמה השתמש בזכות הווטו. טוב יותר לו היה עושה זאת בקומה זקופה.

About this publication