אור בקצה המהפכה
המפגינים בעולם הערבי מוכיחים לאובמה: הצרות במזרח התיכון לא נעוצות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא במשטרים מושחתים ורצחניים
עמוס גלבוע
הזעזועים הפוקדים את העולם הערבי רק בראשיתם, ועתידם מצוי באי ודאות קשה ביותר. לגבי ה”מהפכות” שכבר התחילו, לא ניתן לדעת איך יתפתחו, ובוודאי כיצד יסתיימו ומתי; ישנם סימני שאלה לגבי הפיכות אפשריות במדינות נוספות. הכל בחיק האלים. אולם מהזווית הישראלית בולטות כבר עכשיו לפחות שתי נקודות חיוביות.
הראשונה, הסברתית-מדינית. מאז עליית ממשלו של אובמה התפיסה המרכזית שלו לגבי המזרח התיכון היתה זאת: כל הצרות של העולם הערבי נעוצות בסכסוך של ישראל עם הפלסטינים; האינטרס העליון של ארצות הברית במזרח התיכון הוא להביא לפתרונו ולסיומו של הסכסוך הזה.
עד אז, וושינגטון אינה יכולה להוביל את המחנה הערבי המתון להתמודד כראוי מול איראן. לכן, בנייה באיזו שכונה בירושלים המזרחית הופכת באותו רגע לדבר החשוב ביותר שעל הדיפלומטיה האמריקאית לעסוק בו.
מאחורי תפיסה זו עמדה ההנחה לפיה הדבר שהכי מציק לשליטי מדינות ערב ולעמיהם הוא הבעיה הפלסטינית. בהנחה זו יש משום עצימת עיניים והתעלמות מבעיות היסוד של העולם הערבי על ידי מציאת אליבי מטופש. כך התחמקה ארצות הברית מהתמודדות אמיתית עם איראן ומגיבוש חזית ערבית פרו-מערבית אפקטיבית.
או דמוקרטיה, או יציבות, או ישראל
ברם, הזעזועים בעולם הערבי חשפו את הבלותה של גישה זו קבל עם ועדה. בדיוק כמו שחשפו לעיני השמש עובדות רבות אחרות שארצות הברית והמערב (וכמובן גם לא מעטים אצלנו) העדיפו להתעלם מהן: למשל, שמובארק הוא רודן שגנב את כספי העם המצרי; שבמצרים ישנה דיקטטורה; שבלוב שולט רוצח מטורף שיודע לקנות בכספו ממשלות מדינות ומוסדות אקדמאים באירופה.
לא ראיתי, לא שמעתי ולא קראתי על זעקה אחת של ההמונים המפגינים בעולם הערבי למען פתרון הבעיה של הפלסטינים המסכנים. ושלא יהיו אי הבנות: ההמונים במדינות ערב שונאים את מדינת ישראל הנתפסת כראש החץשל תרבות המערב; אבל הפלסטינים ובעיותיהם מעניינים אותם כקליפת השום.
באווירת אי הודאות והזעזועים יש בארצות הברית ובמערב דילמה: דמוקרטיה או יציבות, כלומר רודנות המייצרת יציבות. ישנן מדינות ערביות שאולי יהפכו לדמוקרטיות בנוסח מזרח תיכוני, כמו עיראק למשל, אך ברור שלא יהיו יציבות; מצרים אולי תהיה מעין דמוקרטית אבל לא יציבה; סעודיה אולי יציבה לפי שעה, אך לא דמוקרטית, וכך לגבי כל המדינות הערביות.
היוצאת מהכלל היחידה, הבולטת, היא ישראל. גם דמוקרטית, גם יציבה, גם חזקה וגם בעלת הברית הכי נאמנה של ארצות הברית.
למה לנו משא ומתן עם סוריה עכשיו?
אם נשמעו בשנים האחרונות בוושינגטון קולות לפיהם ישראל הפכה לנטל אסטרטגי, באה המציאות והוכיחה את ההיפך הגמור: ישראל היא הנכס האסטרטגי היחידי האמין והנאמן שיש לארצות הברית במזרח התיכון רווי הנפט. זאת, על כן, הזדמנות לשדרג עוד יותר את היחסים הביטחוניים בין המדינות.
האם נקודות אור אלו אומרות שבמישור ההסדרים המדיני אנחנו צריכים לשבת בחיבוק ידיים? ודאי שלא. כל תוכנית ויוזמה חכמה להסדר עם הפלסטינים רק תבורך. אבל הכל צריך להיעשות בשלב זה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים.
דומים אנחנו עתה לאדם המצוי על מצוק, כשהלילה ירד עליו והסביבה שרויה בעלטה. מי שחכם, יחכה לאור השחר. מי שחסר סבלנות ומהמר, יירד בחשיכה. אלו הקוראים דווקא עכשיו למשא ומתן עם סוריה (שם קוד לוויתור מראש על רמת הגולן), שייכים לדעתי לקבוצה השנייה.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.