The American Window Has Closed

 .
Posted on March 27, 2011.

<--

החלון האמריקאי נסגר

כולם כבר מבינים שמי שחולם על וושינגטון המשליטה “שלום אמריקאי” בעולם שבוי במיתוסים שאבד עליהם הכלח. כולם, חוץ מישראל

עפר שלח

כולם מאוכזבים מארצות הברית, ואין מאוכזבים ממנה כמו אצלנו. מאז החלו רוחות המהפכה לנשב בעולם הערבי, השאלה “איפה אמריקה?” מנשבת בטורי הפרשנות: איך זה יכול להיות שמובראק נופל, סעודיה מתנדנדת, ווושינגטון לא עושה דבר? איפה ג’ורג’ וו’ בוש, האיש שיצא לשתי מלחמות שמאפילות כבר באורכן על מלחמת העולם השנייה, כשצריכים אותו?

בישראל, נוסף לאכזבה הזו עוד ממד שרק בבלוגים ובטוקבקים מודים בו בפומבי: החשד בברק חוסיין אובמה. לא פלא שאתרים וגולשים ישראלים הם שותפים פעילים במיוחד בהפצת שמועות לגבי מוצאו של אובמה וחוקיות בחירתו לנשיא. והנה, כל החששות שסמלם בשמו של נשיא ארצות הברית מתגשמים.

מה בדיוק אמורים האמריקאים לעשות? להנחית כוחות בכיכר תחריר? לפתוח ב”הלם ותדהמה” מול המפגינים השיעיים בבחריין? לשלוח את ה-CIA להפיל משטרים, כמו שעשה למוסאדק באיראן, או להילחם במהפכנים, כמו שעשה בדרום ומרכז אמריקה? מי שקיווה לאלה אינו שונה מאותם אנשי שמאל שמייחלים כבר שנים לצעדים אמריקאיים תקיפים שיכריחו את ישראל לצאת מהשטחים.

עושה רושם שאצלנו, יותר מברוב המקומות בעולם, מתקשים להסתגל לרעיון שתמו הן המלחמה הקרה והן תקופת שלטון היחיד האמריקאי שבאה אחריה. מתקשים להבין שאובמה קיבל ליד מעצמה שכלכלתה חולה (תוצאה של בזבוז חסר מעצורים בימי בוש), כוחותיה מתוחים בשתי מערכות המסרבות להסתיים-ובעיקר העידן שבו יכלה לעשות כרצונה חלף מן העולם.

בעל הבית של פעם

לא במקרה היה הנשיא האמריקאי בעניין לוב מובל ולא מוביל, “מאפשר” ולא יוזם: מי כמוהו יודע איזה נזק גרמה לארצות הברית היוזמה חסרת המעצורים וההצדקה של קודמו. ב-1990, בעוד ברית המועצות מתפוררת, יזם שר ההגנה דיק צ’ייני (לימים סגנו של בוש) תחרות בתוך הממשל האמריקאי לניסוח האסטרטגיה החדשה של ארצות הברית.

שני מסמכים התחרו זה בזה: את הראשון כתב הרמטכ”ל (ולימים שר החוץ) קולין פאואל, בוגר וייטנאם. לעולם, כתב פאואל, אסור לנו להיכנס למלחמה בלי “אסטרטגיית יציאה”. עלינו לשאול את עצמנו אם המטרה ברורה דיה, ואם אינטרס אמריקאי נמצא בסכנה. האם נוכל לגייס מספיק אמצעים, ולזמן מספיק? האם יש תמיכה בקונגרס ובעם? האם מיצינו את כל האפשרויות האחרות? רק אם התשובה חיובית לכל השאלות, אפשר לצאת למלחמה – ולסיים אותה מהר ככל האפשר.

את המסמך השני כתבו שניים מהאנשים שהובילו רעיונית את ממשל בוש הבן: פול וולפוביץ’

וסקוטר ליבי. הם לא נרתעו מפעולה חד-צדדית, לא בהכרח מתוך קונצנזוס פנימי או בינלאומי, הכל כדי לעודד מדינות לאמץ מודלים כמואמריקאיים או נוחים לארצות הברית. הנימוק שלהם היה אידאולוגי – אמריקה היא בעיניהם המודל לעולם – ובעיקר פרקטי: יש לנו חלון הזדמנויות אחרי נפילת ברית המועצות ולפני צמיחתו של כוח עולמי חדש.

גם הקנאים שבניאו-שמרנים האמריקאים יודעים שהחלון כבר נסגר, ובוש ניצל אותו למטרה הלא נכונה בעיראק. גם הם מבינים שאובמה אינו יכול לנהוג אחרת מכפי שהוא נוהג, ושמי שחולם על וושינגטון המשליטה “שלום אמריקאי” בעולם שבוי במיתוסים שאבד עליהם הכלח. גם הם יודעים שאי אפשר לשלוח מטוסים אלא בשם פעולה הומניטרית דחופה כמו בלוב, ואי אפשר לשלוח כוחות קרקעיים כמעט לשום מקום. גם הם יודעים את מה שמבינים היום בכל מקום, חוץ מבעיירה המפוחדת שלחופי הים התיכון, שם ממשיכים לייחל לבעל הבית של פעם.

About this publication