A Man Who Argued with Goldstone

<--

האיש שהתווכח עם גולדסטון

הפרופ’ פיטר ברקוביץ’, אולי יותר מכל אדם אחר, חשוד כמי שדחף את השופט גולדסטון להוקעה הפומבית של הדוח שהוא חתום עליו

שמואל רוזנר

לפני קצת יותר משבועיים ישבתי בבית קפה בתל אביב עם הפרופ’ פיטר ברקוביץ’. אנחנו מתראים לעתים קרובות, על אף שכתובתו בוושינגטון וכתובתי כאן. הוא איש שלא עושה מעצמו עניין, לעתים עד כדי הפרזה. אבל עכשיו יתקשה להתחמק: פיטר ברקוביץ’, אולי יותר מכל אדם אחר, חשוד כמי שדחף את השופט ריצ’רד גולדסטון להוקעה הפומבית של הדוח שהוא עצמו חתום עליו.

בעקשנות, בהתמדה, בחוכמה. יש לפיטר לא מעט חברים טובים בישראל, ונדמה לי שהשבוע לכולם נעים להתהדר בחברות איתו אפילו יותר מהרגיל.

במקום לשמור חומר קריאה מבדר על הרידר האלקטרוני שלו, הפרופ’ ברקוביץ’ מחזיק עליו מסמכים כמו דוח גולדסטון ודוח ועדת טירקל. חומר קריאה למטוסים, לבתי מלון, לזמן שבין הרצאות שהוא נותן במרכז הבינתחומי בהרצליה. מזל שלא צריך לסחוב את הדוחות עבי הכרס האלה בניירות מודפסים, להעמיס את המשקל המעיק הזה על המזוודה.

ברקוביץ’ כתב בשנה האחרונה כמה מאמרים המנתחים את דוח גולדסטון. האחרון שבהם פורסם בפוליסי רוויו, המגזין של מכון הובר שבו הוא משמש כעמית בכיר, בעתוי שאין מתאים ממנו: יומיים בדיוק לפני שפורסם מאמר החרטה של גולדסטון בוושינגטון פוסט. כותרתו: “הבלגן של גולדסטון”.

“הממצא המרכזי והחמור ביותר, הטענה שהדהדה בכל העולם, היתה כי האופן שבו הוציאה ישראל לפועל את המבצע בעזה היה כשלעצמו בלתי חוקי” כתב ברקוביץ’ במאמר.

גולדסטון עצמו מכיר היטב את עמדותיו של ברקוביץ’. בסוף ינואר נפגשו השניים – לא בפעם ראשונה – לעימות פומבי במסגרת הסדרה על אתיקה ומלחמה של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. אפשר להאזין לעימות התרבותי הזה ברשת.

לא לוקח קרדיט

לפני שבוע הם נפגשו שוב. גולדסטון אמנם הודיע בתחילה שלא יבוא לעימות השני שהוזמן אליו, וברקוביץ’ נערך להתמודד מול דוברים אחרים, אמריקאים-פלסטינים שבאו לדבר בשבחי הדוח. זה היה נושא השיחה שלנו בבית הקפה ההוא.

אך בסופו של דבר גם גולדסטון עצמו הופיע. אמר כמה דברי מבוא, וקיבל שוב את זכות הדיבור לאחר הוויכוח. כנראה שגם לעימות הזה אפשר יהיה להאזין ברשת, אולי כבר היום, שעון החוף המערבי. ומעניין שלא ניכרו בו סימנים למאמר החרטה המתקרב. ברקוביץ’ אומר שהופתע, כמו כולם.

בשני העימותים נהג בשופט כדרכו: בכבוד, בנימוס, בלי להרים קול, ובעיקר בלי להטיח עלבונות. הוא לא ניסה להדביק לגולדסטון

מניעים זרים, לא עסק בפסיכולוגיזציה של מחבר הדוח. בלי לוותר על טענותיו העקרוניות הנוגעות לדוח, אך בלי לעסוק באישיותו ובמניעיו של האיש גולדסטון. רק העובדות, והפרשנות המשפטית.

כנראה שלעתים גם זו שיטה אפקטיבית – אולי היתה מספיקה בכל מקרה, אולי עבדה רק משום שהשלימה היטב את הביזיונות הבוטים יותר שגולדסטון ספג מאישים אחרים.

כך או כך ברקוביץ’ דיבר אתמול קצרות אצל רזי ברקאי “בעברית הרצוצה שלי”, כפי שתיאר – עברית שהוא משייף, בין השאר, בקריאה איטית בספריו של אתגר קרת. כצפוי, לא הפגין שום נטייה לקחת קרדיט על הפליק-פלאק של גולדסטון. שהרי קשה לדעת מה גורם לאדם לשנות את דעתו.