Netanyahu in Congress: What to Talk About?

<--

נתניהו בקונגרס: השאלה היא על מה לדבר

יוסי ביילין

אתם מכירים את הבדיחה הישנה? הבעל שב הביתה, פותח את הדלת, נכנס לחדר המיטות ומוצא את אשתו עם אורח בלתי מזוהה. השניים מתכסים במבוכה, והבעל מתחיל לצעוק. הרבה יש לו לומר על מה שעשה למען אשתו, על נאמנותו לה, על הליכתו איתה בדרך לא סלולה.

הוא מגביר את קולו עוד יותר, והאישה, כמתחננת על נפשה, מבקשת ממנו לתת לה לומר לו משהו, להסביר. שום דבר. הוא מסיים את צעקותיו, ויוצא מן החדר בטריקת דלת.

המאהב, ששתק עד עכשיו, אומר לבעלת הבית: “איך הוא לא נתן לך לפתוח את הפה?” והיא עונה לו: “טיפשון, הרי גם עכשיו הוא הציל אותי. וכי מה בדיוק היה לי להסביר לו?”.

ראש הממשלה בנימין נתניהו רצה מאוד להופיע בפעם השנייה בחייו בפני שני בתי הקונגרס. בבית הנבחרים הקודם היה זה בלתי אפשרי בגלל הרוב הדמוקרטי, שהיתנה זאת בהתקדמות בתהליך המדיני. עכשיו, כשהרפובליקנים שולטים בבית, היה זה היו”ר, ג’ון ביינר, שניצל את זכותו להזמין מנהיג זר לנאום בפני בית הנבחרים והסנאט. נתניהו יופיע שם בסוף החודש הבא.

עכשיו, כשההזמנה בכיסו, נשאלת השאלה מה הוא יוכל לומר שם שלא נאמר קודם לכן. הוא יודע היטב שאין ארוחות חינם. בעיקר לא באמריקה, שהמציאה את הביטוי האכזר הזה. חזרה על נכונות כללית ועקרונית להתפשר כבר לא תספיק, ואת עקרון שתי המדינות כבר אימץ. אז מה בדיוק נשאר?

נאום הנכונות הבלתי מפורטת להתפשר הוא הנאום הנוח ביותר לנתניהו. הוא אומר בו הכל, חוץ מאשר מהי תוכניתו המעשית, היכולה גם להיות קבילה על הצד השני ועל העולם.

נתניהו, הראוי לפרס בכל תחרות נאומים, מסוגל להרצות בהצלחה יתרה על התובנות שהגיע אליהן, ולשכנע את בני שיחו כי אכן עבר את הרוביקון המפורסם, והוא רואה ממרום הקומה השנייה בבניין ראש הממשלה מה שנבצר ממנו לראות קודם לכן.

הוא מבין שמוכרחים להגיע לפתרון עם הפלשתינים. הוא מבין את חומרת הבעיה הדמוגרפית. הוא מבין שאי אפשר להסתפק בשלום תמורת שלום או בתוכנית אוטונומיה לערביי ארץ ישראל, כפי שחשב מנחם בגין ב-1977, אלא שצריך לוותר על שטחי מולדת יקרים. אין ברירה.

הוא מבין שצריך לטפל בזהירות בנושא הפליטים, ושגם נושא ירושלים לא יסתיים בכך שהפלשתינים יבלעו את העובדה שסיפחנו שטח הגדול פי עשרה מירושלים הירדנית, על 28 הכפרים הנמצאים שם, והפכנו אותו למקודש ולבלתי ניתן לחלוקה.

הוא משכנע את בני שיחו כי הוא מבין את חומרת השעה ורואה בעצמו את המנהיג היחיד המסוגל לקבל החלטות היסטוריות שישנו את האזור, וכי בכוונתו להפתיע את כולם. ואז הוא מדבר על הביטחון באזור הבלתי יציב שבו אנחנו חיים ומצהיר ששום הסדר מדיני, נדיב ככל שיהיה, לא יהיה על חשבון ביטחון ישראל.

אין תוכנית

אך הבעיה היא שאת הנאום הזה הוא כבר נאם, ואת הדברים הללו כבר אמר לבני שיחו המדיניים בשנתיים האחרונות חזור ואמור. איש לא יתרגש מהבטחה של נתניהו להפתיע, ואיש לא ייפול מן הכיסא אם ישמע אותו מסביר כי הוא מבין שיש מחיר לשלום והוא מוכן לשלם אותו. ההסכמה להקמת מדינה פלשתינית, תוך המשך הדיבורים על אי חלוקת ירושלים, המשך השליטה בבקעת הירדן והמשך הבנייה בגדה המערבית – לא תחמם את ליבם של חברי הקונגרס. אפקט נאום בר-אילן חלף כבר מזמן והתחלף בתחושה שהדברים נאמרו מתוך כוונה להשתחרר מלחץ מדיני, ולא מתוך ראייה מדינית מרחיקת לכת.

נתניהו אינו יכול להציג בפני הקונגרס את תוכניתו המדינית. ראשית, כי אינה קיימת. שנית, כל כוחו הוא בהצגת עקרונות בנוסח “ביטחון ושלום”; ברגע שיציג תוכנית מדינית מפורטת (כמו מדינה פלשתינית על 70-60 אחוזים משטח הגדה, ירושלים המוניציפלית בריבונות ישראלית מלאה, שליטה צבאית ישראלית בתוך הגדה לאורך שנים, פתרון לבעיית הפליטים הפלשתינים שישראל אינה חלק ממנו וכו’) – הוא יציב את עצמו בבדידות מזהרת בפני העולם כולו, בשעה שהנשיא הפלשתיני, מחמוד עבאס, מציג לעומתו תוכנית מדינית מפורטת המקובלת על מדינות העולם (אולי חוץ מאיראן ומלוב), ובכלל זה על ארה”ב ועל רוב עצום בקרב חברי הקונגרס, משתי המפלגות.

שכנוע המשוכנעים

כיוון שנתניהו רחוק מלהיות שוטה, אין שום סיכוי שיציג בפני אחד האולמות הידידותיים לישראל האחרונים בעולם תוכנית מדינית מלאה, שתטיל את ישראל לתוך בדידות קשה יותר.

להסתפק בהסברה? להסביר שאנחנו טובים והאחרים רעים? שאנחנו רוצים לדבר עם הפלשתינים ודווקא הם אלה שבורחים? להקדיש רבע שעה מהנאום לסכנה האיראנית? לתאר את הדרום הנמצא תחת אש? לדבר על הקשר ההדוק שבין ארה”ב לישראל ולהסביר שמדובר במכנה משותף עמוק של ערכים?

זהו שכנוע המשוכנעים, ולא לשם כך הוא מוזמן לארה”ב, אלא כדי שיאמר משהו על האפשרות לפריצת דרך מדינית לפני מה שנראה, בצדק או שלא בצדק, כהידרדרות מדינית קשה בספטמבר. המבקש לנאום בפני שני בתי הקונגרס, עליו הראיה.

זהו מצב שונה לחלוטין מזה שבו ראש מדינה מקיים ביקור בארה”ב ומתבקש לדבר בפני שני בתי הקונגרס. במצב כזה די במילים יפות. מחיאות הכפיים בעמידה מובטחות מראש. אבל אם אתה הוא המבקש – אתה חייב לספק את הסחורה.

כמו כל מנהיג ציוני וימני המבין את הבעיה הדמוגרפית והמדינית אך אינו מוכן לשלם את מחיר ההסכם עם הפלשתינים, מתקרב נתניהו לאפשרות של מהלך חד-צדדי. זו אפשרות בלתי רצויה, אך גם היא עדיפה על פני השארת המצב הקיים. אם יש בדעתו להכריז דווקא באמריקה על נסיגה חד-צדדית בעלת משמעות בגדה ועל שורת הקלות של ממש לפלשתינים – זהו עניין המצדיק את הטרחת צירי הקונגרס לנאומו.

אם יחליט נתניהו להצהיר על נכונות ישראל לקרוא לכינוס נוסף של ועידת מדריד כדי לפתוח במו”מ רציני עם שכנינו – זה בהחלט יהיה מהלך המצדיק את נאומו. אם יאמר נתניהו שהוא מוכן לבצע את הפרק השני ב”מפת הדרכים”, לקיים נסיגה משמעותית בגדה ולאפשר הקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים, כאשר נשיא ארה”ב יציג במקביל את החזון להסדר הקבע (חזון שבלעדיו לא יסכימו הפלשתינים לגבולות זמניים) – יהיה בכך כדי לשלוט מחדש בסדר היום המדיני.

אבל כיוון שנתניהו אינו מסוגל להציג את פתרון הקבע שלו, הרי אם אין באמתחתו לא “מדריד 2″, לא שלב שני ב”מפת הדרכים” ולא מהלך חד-צדדי – עדיף שיימנע מנאום ההסברה. נאום סרק, גם אם בנוי לתלפיות, עלול להרגיז את האנשים המעטים שעדיין מוכנים להאזין.

About this publication