.
Posted on May 10, 2011.
ברבור שחור: אובמה – הווינר הגדול של השבוע
דווקא הוא, הליברל משיקגו, משליך את גופתו של הצורר לים
בן כספית
ההישג האמריקאי בחיסולו של אוסאמה בן לאדן הוא בעיקר תודעתי. המלחמות המודרניות הן מלחמות על התודעה, ולכן מדובר בהישג אסטרטגי. אוסאמה בן לאדן לא היה איש מבצעים, הוא לא אישר פעולות ופיגועים, לא ניהל ישיבות מו”ג (מבצעים וגיחות) ולא היה מעורב בפס היצור התעשייתי של הסניפים השונים של אל-קאידה המפוזרים ברחבי העולם.
בןלאדן הוא המנהיג הרוחני, הוא הרעיון, הוא הרוח והסמל. ולכן, יכולת ייצור הטרור היומיומי לא תפגע. אבל הרוח איננה. מקור הסמכות נדם. המוזה השתתקה. בקרוב יקום לו יורש, זה ברור, אבל בינתיים מותר לשמוח.
אי אפשר להגיד שהעולם, בבוקר שאחרי חיסול בן לאדן, הוא מקום בטוח יותר. בטווח הקצר, העולם בטוח הרבה פחות (בעיקר לאמריקאים). כל זב ומצורע ינסה עכשיו להוציא פיגוע נקמה עסיסי. יכול להיות שיהיו כמה שיצליחו.
מצד שני, העולם בבוקר שאחרי חיסול בן לאדן הוא עולם טוב יותר. וחוץ מזה, שגם לנקמה יש ערך משלה. גם כשמגישים אותה קרה. האמריקאים סגרו חשבון והוכיחו, שוב, שגם אם המכונה שלהם עובדת לאט, הרי שבסוף היא עובדת. לקח להם עשר שנים וכמה טריליונים? אז לקח. יעלה כמה שיעלה.
זה יאפשר לאובמה עכשיו לנסות לתכנן את היציאה מאפגניסטן בכבוד, תוך סימון “וי” גדול על “מה שהיה צריך לעשות” . אין סגירת מעגל טובה יותר לליאון פאנטה, ראש הסי.איי.איי, שהולך להיות שר הגנה, ולגנרל פטראוס, שמגיע להיות ראש הסי.איי.איי.
הווינר הגדול של השבוע
בתרגום לשפתנו, הריגת בן לאדן משולה להריגתו של חסן נסראללה על ידי ישראל. העניין הוא, שלנסראללה ימצאו מחליף, בדיוק כמו שהוא-עצמו נמצא מחליף ראוי ומשודרג לקודמו שחוסל (מוסאווי) בידי ישראל. להריגתו של עימאד מורניה, לעומת זאת, עוד לא נמצא מענה.
כשההרוג הוא איש המבצעים האמיתי, המוח, המפקד בשטח ובעל הנסיון, היוזמה והאומץ, שנצברו במשך שנים, הנזק המבצעי משמעותי. זה בדיוק הנזק שסובל בשנתיים האחרונות חיזבאללה (טפו-טפו). ועוד דוגמה: בזמנו חיסלה ישראל את השייח’ אחמד יאסין. המקרה הזה דומה מאוד, מבחינת איפיונו של המחוסל, למקרה של בן לאדן.
ליאסין לא היה ערך מבצעי אמיתי. למוחמד דף ולאחמד ג’עברי, אדריכלי עוצמתו של חמאס ברצועה, ערך מבצעי גדול בהרבה. שני אלה לא
חוסלו. ועדיין, כפי שנכתב קודם, אפשר לשמוח.
הנשיא אובמה הוא הווינר הגדול השבוע. אם לא יתברר משהו מאוד לא צפוי, הרי שהמבצע הזה הוא אירוע מכונן מבחינתו. תוך שלושה ימים הוא הציג את תעודת הלידה של עצמו, ואת תעודת הפטירה של אויבו הגדול ביותר. אם עד שלשום היה צריך לקרות משהו גדול כדי שאובמה יזכה בכהונה שניה, הרי שמאתמול צריך לקרות משהו גדול כדי שאובמה לא יזכה בכהונה שניה.
חיסולו של בן לאדן, במבצע צבאי שהצליח, לשם שינוי, מהווה מבחינת אובמה נוק-אאוט הוליוודי. נקודת התורפה, הבטן הרכה, עקב האכילס והקוף על הכתף של נשיא ארה”ב היו ממוקדים כולם באלמנט הזה: התהיה ההיא, מהקמפיין הקודם, של “מי אתם רוצים שירים את הטלפון בשעה שלוש בבוקר ויורה לצבא לעשות מעשה”.
הנשק הסודי של נתניהו
ובכן, אובמה הרים את הטלפון והורה לצבא לעשות מעשה שאפילו ג’ורג’ בוש לא הצליח לעשות. החנון של השכונה הפך, בן לילה, לרמבו. דווקא הוא, הרחום והחנון, הליברל משיקגו, איש הפיוס והמחוות, דווקא הוא בסוף משליך את גופתו של הצורר לים. ועכשיו נראה את הערב-רב הרפובליקני, מדונלד טראמפ המגוחך ועד שרה פיילין המתלהמת, מנסים לדגדג אותו בנקודה הזו.
מאובמה אנחנו מגיעים לנתניהו. כן, אין ספק שראש הממשלה שמח בנפילת בן לאדן, אבל אחרי שחשב רגע, הבין שהוא בצרות. אולי אפילו צרות גדולות. כשיגיע לוושינגטון בסוף החודש ימצא נשיא אחר לגמרי משתכנן למצוא.
במקום ברווז צולע, יעמוד שם מולו ברבור שחור. הריגתו של בן לאדן תשקם את הבטחון העצמי של אובמה ותקצר את סבלנותו לגן הילדים שלנו כאן, במזרח התיכון. הוא יזדקק למחווה דחופה מול העולם האיסלמי, אותו ניסה לפייס בתחילת הקדנציה. מחוות כאלה עושים, בדרך כלל, על גופתה של ישראל.
ההתלבטויות האינסופיות האם ומתי להניח תוכנית שלום אמריקאית על השולחן עלולות להגיע להכרעה, והיא לא תהיה הכרעה שתשמח את נתניהו. שלא נדבר על העובדה שביבי עוד עלול לקבל את ברק (אובמה) לקדנציה נוספת. אכן, צמרמורת.
ועדיין, יש לנתניהו נשק סודי. נשק שלעולם לא מכזיב ותמיד נמצא שם, כשאנחנו צריכים אותו, כשהסיכויים אוזלים והמצב מחמיר במהירות. לנשק הזה קוראים “טמטום בלתי נתפס” והוא צץ בדרך כלל אצל המרים שבאויבינו. הפעם הגיע תורו של חמאס.
מדינת קרטון
הנה אסמעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס ברצועה, גאון גדול הוא כנראה לא, שהיה דחוף לו לקפוץ ולגנות את הריגתו של “הלוחם הערבי המהולל” בן לאדן, ולמתוח ביקורת על המדיניות האמריקאית ש”דוגלת באלימות”.
מעבר לצביעות הרגילה, קבר הנייה, למזלנו, במו ידיו, את סיכוייה של ממשלת האחדות החדשה של העם הפלסטיני לשבות לבבות ולקנות אוהדים בוושינגטון או במערב. בהנחה שהממשלה הזו תקום אי פעם (ואין שום בטחון שזה לא יתפוצץ שוב). חמאס מתעקש בכל פעם לחשוף את פרצופו מחדש, ובהתנדבות, חינם אין כסף, ועל זה כל מה שנותר לנו לעשות זה להיות אסירי תודה.
יחד עם הניה, גינה את חיסולו של בן לאדן גם ההנייה שלנו, השייח’ ראעד סלאח, הנושא תעודת זיהוי ישראלית ואזרחות ישראלית בעודו ממשיך לפעול בכל מאודו לחיסולה של היישות הישראלית. אוניברסיטת חיפה הודיעה אתמול שהיא מבטלת את ביקורו של השייח’ סלאח בקמפוס, ואני שואל את עצמי איך יכול להיות שהוא היה מוזמן לשם מלכתחילה.
גם על פקיסטן צפויות לעבור שעות קשות. בן לאדן בונה לעצמו וילה שעה ורבע נסיעה מהבירה, חמש דקות (באופניים) מבה”ד 1 של צבא פקיסטן, והעולם שותק. מעבר למחדל האמריקאי המהדהד (איך מעצמה מסדר הגודל הזה לא מצליחה ללכוד את הטרוריסט מספר 1 במשך עשר שנים), יש כאן הוכחה ברורה לעובדה שפקיסטן היא כבר מזמן מדינת קרטון.
אין לנו בעיה מיוחדת עם מדינות קרטון, העניין הוא שבתוך הקרטון הזה יש נשק גרעיני, וזה צריך להדאיג כל מי שמתכנן להמשיך ולחיות בעולם הזה.
הזכות להתגונן
ולסיום, כרגיל, הצביעות: כן, חפים מפשע נהרגו בחיסולו של בן לאדן (עוד לא ידוע בדיוק כמה), בדיוק כמו שחפים מפשע נהרגו בחיסולו של בנו של קדאפי, או בכל שאר הפצצותיה של נאט”ו בלוב, כמו שאין ספור חפים מפשע נהרגו בעוד אלף ואחד אירועים צבאיים במסגרת המלחמה בטרור שמנהל המערב.
אבל אף אחד לא מצפצף או שוקל להזעיק את גולדסטון או לכנס את מועצת הבטחון. זה קורה להם רק כשמדובר בנו. מעניין למה.
במוצאי יום השואה כל מה שנותר זה לתהות האם הלקח נלמד, האם המסר עבר, האם האסימון נפל, או שהעולם ממשיך לנהוג כמנהגו ולשלול מהיהודים את הזכות הבסיסית והלגיטימית של כל אומות העולם: הזכות להתגונן.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.