Black Hawk Up: Obama after the bin Laden Elimination

<--

בלק הוק אפ: אובמה אחרי חיסול בן לאדן

אובמה נהנה השבוע ממזל שלא היה לכמה מקודמיו. עכשיו השאלה היא אם הזינוק הצפוי שלו בסקרים יחזיק מעמד עד לבחירות

שמואל רוזנר

בספטמבר 1961 נכנס העיתונאי אלי אייבל, איש ה”דטרויט ניוז”, לפגישה אצל הנשיא ג’ון קנדי. הוא היה ממוקד במטרתו: לקבל את ברכתו של קנדי ואת שיתוף הפעולה שלו, בכתיבת ספר על הקדנציה הראשונה של ממשלו, שרק פחות משנה לפני כן החל את כהונתו.

אלה היו ימים מתוחים מבחינתו של קנדי, כפי שמתאר פרדריק קמפ בספר מרתק שיוצא למכירה בשבוע הבא, “ברלין 1961” שמו. שבועיים קודם לפגישה עם העיתונאי אייבל חזה הנשיא קנדי, חסר אונים, בחומת ברלין המוקמת בהוראת מנהיגיהם של מזרח גרמניה וברית המועצות – עוד השפלה שספג מהנשיא ניקיטה חרושצ’וב, שהיטיב לקרוא את חוסר האונים של קנדי אל מול הברוטליות הקומוניסטית.

כמה חודשים קודם לכן השפיל חרושצ’וב את קנדי בוועידת וינה, אחת ההשפלות הדיפלומטיות המביכות בתולדות הנשיאות האמריקאית. והיה כמובן, ממש בתחילת הכהונה, הפיאסקו האיום של “מפרץ החזירים” בקובה. קנדי הישיר מבט אל אייבל, ושאל אותו: “למה מישהו ירצה לכתוב ספר על ממשל שאין לו מה להראות מלבד שרשרת של אסונות?”.

סופו של דבר, ממשל קנדי הראשון, כל עוד התקיים, הצדיק יותר מספר או שניים. את רגע האמת שלו, הרגע המכונן של כהונתו הקצרה שסופה טרגי, פגש הנשיא במשבר הטילים בקובה – המשבר שבו חרושצ’וב נחת גשר אחד רחוק מדי, ושבו גילה קנדי שבגבו הדואב המנופח מכדורים, מסתתר עמוד שדרה. ומעניין שבאותה פגישה עם אייבל גילה הנשיא בפתיחות מפתיעה שהוא מבין היטב את מה שהציבור לא ממש הבין. הסקרים היטיבו איתו, גם אחרי מפרץ החזירים, גם אחרי וינה, גם אחרי ברלין, אך הנשיא ידע – השנה הראשונה שלו לא תוכל להירשם כמוצלחת.

יותר מזל משכל

מעניין היה לדעת אם גם אובמה מבין. אם גם הוא, בינו לבין עצמו, יודע שהשנתיים הראשונות לא היו להיט, אם גם הוא מבין שמהבטחה גדולה הפך לנשיא שעוד לא הצליח להגדיר את עצמו. ובכל זאת, השבוע היה שבוע מכונן בכהונתו. שבוע שאין להקל בו ראש. כפי שהגדיר זאת ג’ימי קימל בטלוויזיה: “הייתי רוצה שנהרוג את בן לאדן בכל יום ראשון. זה עושה את תחילת השבוע הרבה יותר זוהרת”.

נכון, אובמה לא פיקד על הכוח. נכון, הוא לא סיכן את חייו. נכון, קשה להעלות על הדעת נשיא שהיה מקבל החלטה אחרת. אבל ככה זה: נשיאים מקבלים נקודות גם על מזל. המזל המתגלם במידע המודיעיני שהגיע לשולחנו, ולא לשולחן קודמו. המזל המבצעי שהיה לו, ושחסר לכמה מקודמיו. למשל, וזו הדוגמה שכולם הזכירו השבוע, המזל שחסר לג’ימי קרטר במבצע חילוץ בני הערובה באיראן.

אך דומה הרבה יותר הוא המזל שחסר לביל קלינטון בתקרית המוכרת כ”בלק הוק דאון”. הנה, אותם מסוקי הבלק הוק, אותם לוחמי היחידות המיוחדות, הפעם מצוות 6 של הקומנדו האמריקאי, אותה משימה באזור מאוכלס בסביבה עוינת, אותו מצוד אחר טרוריסט מבוקש – הפעם אוסמה בן לאדן, במקרה ההוא מנהיג המורדים הסומאלי מוחמד פרה איידיד. אגב, כוחותיו של איידיד קיבלו סיוע מאל-קאעידה.

רק המזל לא אותו מזל. אצל אובמה אבד מסוק אחד, אך כל החיילים שבו בשלום לאחר השלמת משימתם. אצל קלינטון, במוגדישו של 1993, זה נגמר ב-18 הרוגים לכוחות ארצות הברית ובעוד מאות הרוגים סומלים. איידיד עצמו לא נפגע. הוא נהרג רק כעבור שלוש שנים. קלינטון נפגע בהחלט. זה היה רגע חשוב בכהונה שלו. רגע שהפך אותו, לזמן ארוך למדי, לפחדן.

הכישלון בסומליה היה כנראה סיבה מרכזית להימנעות של ארצות הברית מהתערבות, שנתיים אחר כך, כדי למנוע טבח ברואנדה – התעלמות שהיועצת המקורבת לאובמה סמנתה פאוור תיעדה בדקדקנות בספרה “בעיה מהגיהנום”. היא גם אחת הסיבות לעיכוב הממושך עד לקבלת החלטה על התערבות במלחמות ביוגוסלביה. אובמה כבר התערב – בלוב, בתגבור הכוחות באפגניסטן, ועכשיו גם חיסל. הוא כבר מפורסם בקור הרוח שלו, בצינה הנושבת ממנו. שלפעמים, מתברר, יש בה תועלת.

קפיצה לרוחק

קשה לדעת איזו תועלת פוליטית יפיק מהאירוע הזה, שוודאי חיזק את תדמיתו בענייני חוץ וביטחון, וודאי הוריד מהפרק שאלות על יכולתו לפקד על מבצעים מסוכנים. הבחירות עוד רחוקות. ומן הסתם יתמקדו בשאלת ההתאוששות של הכלכלה האמריקאית. בן לאדן יהיה זיכרון רחוק, אלא אם כן יצליחו יורשיו להלום שוב בארצות הברית במכות טרור שיסיטו את סדר היום ממסלולו.

כך או כך, אובמה נהנה השבוע מזינוק צפוי של כמה אחוזים בסקרים. “פיו” מדד תשעה אחוזים, סקרים אחרים (סי-אן-אן, ניוזוויק) מדדו שינוי צנוע יותר. ממילא, גם במקרה הטוב (לאובמה), לא מדובר בשינוי דרמטי. אחרי פיגועי 11 בספטמבר קפצה הפופולריות של בוש ב-35 אחוז. אגב, הוא הרוויח 15 אחוז ביום שבו תפסו את סדאם חוסיין. כשפרצה מלחמת המפרץ הראשונה קפצה זו של בוש האב ב-23 אחוז. קנדי עלה רק ב-12 אחוז אחרי משבר הטילים בקובה.

ובכל מקרה, השאלה איננה עד כמה גבוהה הקפיצה, אלא כמה זמן היא מחזיקה מעמד. 105 שבועות, במקרה של בוש הבן ופיגועי אל-קאעידה, הספיקו לו כדי לנצח בבחירות 2004. 41 שבועות , במקרה של בוש האב, לא הספיקו כדי להביא את הנשיא לקו הסיום בבחירות 1992. קלינטון – בסיועו החשוב של המועמד השלישי רוס פרו – הצליח לגבור עליו. פרנקלין רוזוולט, אחרי מתקפת פרל הארבור, גרף עוד 11 אחוז בלבד, אך הם החזיקו מעמד 46 שבועות. כמעט שנה. לעומת זאת לכידתו של סדאם חוסיין שהקפיצה את בוש, לא השפיעה לטווח ארוך. שבעה שבועות בלבד.

על פי תחשיבי “פאבליק אופיניון סטרטג’יס”, הממוצע לזינוק שאחרי משבר הוא 13 אחוז עלייה בתמיכה, שמחזיקה 22 שבועות. ממוצע שבקושי יביא את אובמה עד לתחילת הפריימריז של מערכת הבחירות הבאה, כמעט שנה לפני הבחירות עצמן