The Victory Image

<--

תמונת ניצחון

הטרור עוד כאן, אבל החזון השטני כבר לא

עפר שלח

המושג “תמונת ניצחון” נכנס לשיח אחרי מלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה, כך התברר, עסקו במשרד הביטחון ובדרגי הפיקוד בצבא בקדחתנות בנסיון להשיג תמונה, שתצרוב בתודעת שני הצדדים את הניצחון הלא מעורער של ישראל. הדברים הגיעו עד כדי כך, שכוח צנחנים נשלח להגיע לבניין מסויים בבינת ג’בייל, להניף עליו את דגל ישראל, לצלם את המחזה ולסגת משם.

אבל הרוב הסכימו שיש רק תמונת ניצחון אחת, שתסתור את התסכול הציבורי ההולך וגדל לנוכח התמשכות הלחימה ללא תוצאות: גופתו של חסן נסראללה מוצאת מתוך ההריסות של מפקדתו.

ברק אובמה השיג אתמול תמונת ניצחון שכזו: אוסמה בן לאדן, המבוקש מספר 1 בעולם, נתפס ונהרג לאחר עשר שנות מרדף. רבים אמרו אתמול שהקומנדו הימי האמריקני הרג סמל, אבל הג’יהאד העולמי עדיין קיים ועדיין מסוכן. זה נכון, אבל הניצחון שתמונותיו חזרו ושודרו אתמול בכל העולם הוא עמוק מזה. למעשה, בן לאדן הפסיד עוד הרבה לפני שמת.

חזון ההרס של בן לאדן היה להעתיק את המלחמה נגד הכופרים לשטחם. תחשבו על העולם שנדמה היה לנו שאנחנו נכנסים אליו אחרי 11 בספטמבר 2001 והפיגועים הגדולים שבאו אחריו – באלי, מדריד, לונדון.

עולם שבו הטכנולוגיות המתקדמות ואורח החיים החופשי של המערב משמשים נגדו, ומאפשרים לרשת מבוזרת של אנשים וארגונים, המקיימת קשר הדוק ברמה האידיאולוגית אבל רופף ברמה המעשית-מבצעית, להפוך את חיי היומיום של העולם הראשון לגיהינום.

החזון השטני לא קרם עור וגידים

בן לאדן לא היה צריך, על פי התפיסה הזו, להוציא לפועל פיגועי ענק באמצעות אנשים הסרים ישירות למשמעתו. מספיק שישמש השראה, אפשרות חיבור ומודל לפעולה לקנאים שכמוהו, והמערב יתמוטט אל תוך עצמו.

עשר שנים אחר כך איום הטרור אמנם קיים, אבל החזון השטני לא קרם עור וגידים. המערב מנהל חיים נורמליים, בעוד בן לאדן ואנשיו נרדפים וניצודים. סכנת הטרור לא חלפה, אבל העולם נלחם בה ומצא דרך להמשיך בדרכו בלי לאבד את ערכיו.

העולם המוסלמי לא נוהר אחרי הדוגמה והאידיאולוגיה של בן לאדן, אלא דווקא עובר טלטלה הנובעת מרעיונות מערביים, כמו חירות הפרט ודמוקרטיה. זהו הניצחון, ולכן יש עוצמה גדולה כל כך לסמל שבהריגתו של אוסמה: כי ללא ניצחון אמיתי, גם תמונת הניצחון הסמלית ביותר לא תתפוס באמת.

נדמה שהמבצע האמריקני, שעדיין איננו יודעים את כל פרטיו, תוכנן ובוצע על פי ההבנה הזו. בן לאדן נהרג על ידי לוחמים שחדרו לביתו, ולא בהפצצה מהאוויר. זאת כדי להקטין ככל האפשר את הנזק הסביבתי, ולחגוג את נצחונה של התפיסה המערבית המבחינה ככל האפשר בין אשם לחף מפשע.

וכדי להראות שלא מטוסים וטילים הביסו את הטרוריסט, אלא מי שהישיר אליו מבט, זיהה אותו בוודאות ולחץ על ההדק. חיילים במדים, לא סוכנים חשאיים בחתימה בלתי נראית או טייסים במסכת פנים אטומה. סביר להניח שאכן האמריקנים לא התכוונו ללכוד ולשפוט את בן לאדן.

מסורת מקצוענית

זה היה חושף אותם לשורה אינסופית של פיגועים, נסיונות מיקוח (שלא היו נענים, אבל היו עולים בחיי אדם) וקרקס תקשורתי, שהיה מחזיר לדמותו מימד הירואי. הביצוע נראה שלם ומדוייק, והשאלה “איך לא מצאו אותו קודם” תמצא ודאי מענה בספרים ותחקירים שיתפרסמו בעתיד.

שרשרת ההחלטות, מהאיסוף המודיעיני דרך שיטת הביצוע ועד לנאומו המדוד, הלא מתלהם והמלא בתחושת עוצמה של הנשיא אובמה, ספוגה כולה במסורת המקצוענית שאנחנו רוצים לזהות עם ארה”ב. ולא פחות מזה, תמונת הניצחון מזכירה לנו שהיא אפשרית במקום שבו למלחמה יש תכלית, הסכמה ומטרה ניתנת להשגה.

ג’ורג’ וו. בוש יצא למלחמה באפגניסטן, שהיתה תגובה נכונה למתקפת הטרור ונחוצה גם כדי לגרום לאל-קעידה להיכנס למגננה, ממנה לא יצא עד היום. הוא גם המשיך בה בנחישות, שאובמה ירש ממנו תוך הבחנה בין מלחמה שנראית לו צודקת לבין כזו שיש לסיים אותה בהקדם.

אותו בוש גם הוציא את ארה”ב בתואנות שווא למלחמה בעיראק, שלא היה לה דבר עם ניצחון על הטרור העולמי, לא היתה לה תכנית ארוכת טווח וכל כולה תאוות נקם ויצר. לכן תמונת הניצחון של פסל סדאם המופל ארצה לא השיגה אפקט דומה לזה של חיסול בן לאדן.

גופים הקוראים לעצמם “ג’יהאד עולמי”, שלמעט דרך האלימות והטרור אין ביניהם קשר של ממש, ינסו ודאי לבצע פיגועים ברחבי העולם, ולקשור אותם לנקמה על מות בן לאדן. לחלק מהם, בעיקר בצפון אפריקה, יש עוצמה מקומית המאיימת על משטרים.

אבל הג’יהאד העולמי, במשמעות שבן לאדן התכוון אליה, הוכה מכה ניצחת עוד לפני ש”כלבי הים” האמריקנים חדרו למתחם בפקיסטן. מותו של בן לאדן הוא רק סמל, תמונת ניצחון. אבל הפעם, בניגוד לעיראק וללבנון, יש מאחוריה ניצחון אמיתי.