A Moral Victory for the U.S., but Not the End of the Story

<--

ניצחון מוראלי לארה”ב, לא סוף פסוק

אי אפשר לומר שאל קאעידה נוצח סופית, כי הארגון נשען על דת, ודת אי אפשר להביס. הג’יהאד לא מתנחל בבסיסים, אלא בלבבות

שלום ירושלמי

במרכז הסחר העולמי בניו יורק, ליד “גראונד זירו”, בנו מוזיאון קטן ומזעזע. התמונות של רבים מהנספים באסון התאומים, 2,998 במספר , תלויות שם על לוח שעם ענק, יחד עם חפצים אישיים ומסמכים שנמצאו במקום, ולא נמצא להם דורש.

ביקרתי שם לפני חודש. תמונות קשות של האנשים שנתקעו בקומות העליונות, קפצו אל מותם או נחרכו למוות באש, מעוררות במבקר במקום תחושות של רחמים וזעם. תיעוד של ההרס העצום, דקות אחרי פיצוץ המגדלים מגבירות שוב את ההשתאות. עד כמה האכזריות מגעת.

אבל מה שמעמיד אותך על סף דמעות הן הכרזות, המודעות והפתקאות בכתב יד, באמצעותן ניסו בני המשפחות השונות למצוא את יקיריהן האבודים אחרי האסון. “מישהו ראה, מישהו שמע? “, שאלו בני המשפחות, צירפו תמונות ותיאורי פנים של הקורבנות, כתבו היכן נראו לאחרונה וקיוו שתגיע איזו בשורת חיים.

יהודית לוינהר סיפרה אתמול ל”קול ישראל” על החיפוש הנואש בין בתי החולים אחרי הבן שי לוינהר ז”ל, שעבד בקומה 103. הכל היה לשווא. מי שחיפש נסים לא היה צריך להיות במרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2000.

במשך עשור ריחפה תחושת אי צדק

פיטר זינגר, חבר מניו יורק העיר אותי אתמול לפנות בוקר מיד אחרי ששמע על ההודעה של הנשיא אובמה. הוא היה בטירוף של שמחה. אפשר להבין אותו. יש כאן תחושת אי צדק שריחפה במשך עשור, ועכשיו מצאה סוג של מרגוע.

איך אדם שביצע פשע כל כך נתעב מסתובב חופשי, מותיר מאחוריו סבל של אלפי אנשים ובני משפחות חפים מפשע, משתבח במעשיו וממשיך להטיף לטרור חסר אבחנה, בלי שום סיבה היגיונית?

בן לאדן ומשנתו לא שונים במהותם מהנאציזם. בשני המקרים מדובר בשאיפה לחסל כמה שיותר אנשים, נשים וילדים רק משום שהם באים מרקע שונה: יהודים, לפי הנאציזם; או מערבים (“צלבנים”) ויהודים, על פי אל קאעידה.

בשני המקרים כל האמצעים כשרים. אילו היתה לבן לאדן פצצה גרעינית מלוכלכת הוא לא היה מהסס להשליך אותה על וושינגטון או על תל אביב. סביר להניח שהוא היה מוצא למעשיו איזושהי הצדקה בפסוקי הקוראן.

החיסול לא סופי

משום כך החיסול של בן לאדן הוא לא סופי. אפשר לומר כי הנאציזם נוצח, כי הוא נשען על אידאולוגיה פוליטית. אי אפשר לומר שאל קאעידה נוצח או ינוצח, כי הארגון הזה נשען על דת, ואת הדת אי אפשר להביס.

הגי’יהאד האיסלמי נפגע, אבל ימשיך לפעול ולהשתרש. והגי’האד הזה לא מתנחל במטות מבצעים, אלא בלבבות. מדובר בתופעה ולא בצבא. בחינוך, ולא במסדר. בן לאדן עצמו היה מנהיג עם כריזמה שקטה, שעדיין מסוגל למשוך אליו המוני קנאים, שיבקשו לחקות עכשיו את מעשיו.

אי אפשר גם להתעלם מכוח הדמיון והיצירתיות ההרסנית של אל קאעידה וההקרבה המיסטית של האנשים, שעכשיו רק ינסו לנקום. פואד בן אליעזר דיבר אחרי הפיגוע במגדלי התאומים על המטוסים שהפכו לפצצות, המחבלים שהפכו למרעומים והדלק שהפך לחומר הבעירה, כמו בסרט אימה.

גם מקום המחבוא של בן לאדן בשנים האחרונות באבקאבאד, בבית מידות ליד עיר הבירה של פקיסטאן ולא במערות טורה בורה, מלמד משהו על התחכום הנוראי של הג’יהאדיסטים הללו. הם לא צפויים ברמות מפחידות.

החיסול של בן לאדן משחרר אנחת רווחה עולמית. זהו ניצחון מוראלי ומוסרי על הטרור הבינלאומי. גם תחושת הנקם בבן לאדן היא לגיטימית, אחרי עשור של התגרויות. אבל זה רק ניצחון זמני, בהחלט לא סוף פסוק.