A Vengeance Valley

<--

דו־קרב גורלי

אמריקה הג’קסוניאנית, הפטריוטית והלוחמנית הופתעה לגלות שדווקא ברק אובאמה יזכה בתהילת עולם על חיסולו של הארכי-פושע בן לאדן • מדובר באתוס אמריקני מושרש, מימי המערב הפרוע

חמי שלו

ההמונים שצבאו על שערי הבית הלבן, החוגגים ששאגו בטיימס סקוור בניו יורק, הצעירים שיצאו להריע בערי אמריקה, קריאות הקרב, צווחות הנקם, האגרופים המונפים – כל אלה גרמו למבוכה מסוימת בבירות אירופיות אנינות ולאי-נוחות בקרב פיינשמקרים באשר הם. חיסולו של אוסאמה בן לאדן אמנם מוצדק לגמרי ואפילו מהווה ניצחון חשוב במלחמה בטרור – אבל להתענג ככה על הריגתו של אדם? קצת וולגרי, לא?

אלא שגם זאת אמריקה, אמריקה שהיא אמיתית לא פחות, ואולי אף יותר, מהחנויות הנוצצות של השדרה החמישית, מאולמי הספרייה החרישיים של אוניברסיטאות האייבי ליג, מהווילות הגרנדיוזיות של חופי קליפורניה; אמריקה שורשית, פטריוטית, לוחמנית ולעיתים קרובות שוביניסטית, אמריקה שנרמס כבודה ב-11 בספטמבר 2001 ושלא מצאה לעצמה מנוח כל עוד אוסאמה בן לאדן לא “הובא לצדק” ובא על עונשו.

זאת אמריקה הג’קסוניאנית, על שם הנשיא מהמאה ה-19 אנדרו ג’קסון, תומך נלהב בזכויות הפרט ואויב גדול של השחורים והאינדיאנים, אמריקה שהוגדרה על ידי המומחה ליחסי חוץ וולטר ראסל מִיד, שאוזכר רבות בטור זה. בעיני הג’קסוניאנים, אין פשע גדול יותר מאשר פגיעה בכבודה הלאומי של אמריקה, ובפיגועי התאומים אמריקה הושפלה עד עפר, אולי אף יותר מאשר בפרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, “היום שייזכר לדיראון עולם”. זאת אמריקה שאינה ששה להתערב במלחמות לא לה, אבל כשהיא כבר עושה זאת, היא אינה מכירה בכל אופציה אחרת מלבד ניצחון מוחלט, בכל דרך ובכל מחיר.

לכן אין מי שהופתע יותר מהג’קסוניאנים כאשר התברר להם בתחילת השבוע שמי שיזכה לתהילת עולם על חיסולו של בן לאדן הוא דווקא ברק אובאמה, הנשיא שבאופיו, ברקעו, במזגו, בצבעו, בהשכלתו, בנוסח דיבורו ובערכים שהוא מייצג – נחשב עד כה לאנטיתזה המוחלטת להשקפת עולמם. אובאמה מעולם לא היה השמאלן הרכרוכי שיריביו ניסו לצייר, ועכשיו גם הם ייאלצו להודות בכך. רובם לא יצביעו עבורו לעולם, אך חלקם יתנו מעכשיו מקצת מהכבוד המגיע לו.

שהרי ככל שינסו להכחיש זאת, לא יכול להיות ספק שצבע עורו ושמו האמצעי של אובאמה הם מהגורמים המרכזיים לעוינות כלפיו, לחשדנות כלפי מניעיו ולספקות הגרוטסקיים שהתעוררו לגבי מקום הולדתו ואזרחותו. במובן הזה, חיסולו של בן לאדן היה טקס החניכה האמיתי של אובאמה, ש”מיישר את מגרש המשחקים” עבורו, מסיר את הגיבנת מעל גבו, הופך אותו, אולי לראשונה, לנשיא לגיטימי, גם בעיני יריביו, לפחות אלה הפחות פנאטיים.

כעת – אחרי שגם סיפק תעודת לידה – יש סיכוי שייפתח דף חדש ביחסים בין אובאמה לאמריקנים. אם כך יהיה, ההיסטוריה תרשום שהנשיא השחור הראשון של אמריקה נבחר ב-4 בנובמבר 2008 והושבע ב-20 בינואר 2009, אבל רק ב-1 במאי 2011, כשחזר משדה הקרב עם הקרקפת של בן לאדן, הוא זכה להכרה רשמית על ידי רוב האומה האמריקנית שבראשה הוא עומד.

בצהרי היום

הפרסוניפיקציה של פיגועי התאומים בדמותו הדמונית של אוסאמה בן לאדן, העובדה שהוא הפך, אישית, לסמל הרוע המוחלט, חיזקה מאוד את תהודת חיסולו בתודעת האמריקנים. העימות האישי, אובאמה מול אוסאמה – שהדרמטיות שלו אולי התעצמה דווקא בגלל הדמיון הקליט בשמותיהם – נגע בנימי הנפש העמוקים ביותר של התרבות האמריקנית, מימי המערב הפרוע וכיבוש השממה והמאבק מול הפראים האינדיאנים והדו-קרב במרכז העיירה בין השריף הטוב לבן הבלייעל.

זהו אתוס יסוד, עמוק ומושרש, עוד מימי עיתוני הסנסציה של סוף המאה ה-19, הספרים של טום מיקס, הסרטים האילמים של תחילת המאה הקודמת, הקלאסיקות ההוליוודיות של מחצית המאה. כך התייצב אובאמה בנעליהם הגדולות של אייקונים תרבותיים כמו גרי קופר בסרט “בצהרי היום”, ברט לנקסטר ב”דו קרב גורלי”, ג’ון ויין וג’ימי סטיוארט ב”האיש שירה בליברטי ואלאנס”, קלינט איסטווד ב”הטוב, הרע והמכוער” ואפילו האריסון פורד, הוא האן סולו, במערבונים העתידניים של “מלחמת הכוכבים”.

מצד שני, לפני שמתלהבים יותר מדי מהתמורה שחלה לכאורה במעמדו של אובאמה, אסור לשכוח שהשריף השחור האולטימטיבי בהוליווד הוא ללא ספק בַּרְט בקומדיה המטורפת והכל-כך-לא-פוליטיקלי-קורקט של מל ברוקס, “אוכפים לוהטים”. איך אפשר לשכוח את הסצנה המצחיקה עד דמעות עבור חובבי הז’אנר, שבה השריף החדש והנאה פוגש ברחובות העיירה גברת זקנה לבנה וחביבה, וכשהוא מסיר את כובעו בחיוך ואומר לה בוקר טוב, היא מביטה בו בחשדנות ועונה לו – ואנחנו כאן ממתנים מאוד את התרגום, האמינו לי – “תקפוץ לי, כושי”.

תורת היחסות

לעלייה המשמעותית באחוזי התמיכה באובאמה לאחר חיסול בן לאדן יש גם שם מדעי: “סינדרום ההתלכדות סביב הדגל”, שמקורו בספר שכתב הפרופסור למדעי המדינה ג’ון מולר ב-1973 – “מלחמה, נשיאים, ודעת הקהל”, ושבו קבע שלושה תנאים להתקיימות התופעה: 1. שמדובר בעניין בינלאומי; 2. שארה”ב והנשיא מעורבים בכך ישירות; 3. שמדובר באירוע ספציפי, דרמטי ומפוקס.

העלייה הדרמטית ביותר אי פעם בתמיכת דעת הקהל היתה לנשיא הקודם, ג’ורג’ בוש הבן, שאחוזי שביעות הרצון ממנו זינקו מ-32% ל-90% מייד לאחר פיגועי התאומים. אחריו בטבלת שיאני התמיכה ניצב ג’ורג’ בוש האב, שבתחילת 1991, עם שחרורה של כווית והשגת הניצחון במלחמת המפרץ, זכה לאחוזי תמיכה מדהימים של 89%, קרא פרשנויות שקבעו שניצחונו בבחירות 1992 מובטח, ובחלוף 18 חודשים נאלץ לפנות את הבית הלבן עבור ביל קלינטון. אובאמה, גם בסקרים שפורסמו לקראת סוף השבוע, אינו עובר את ה-60 אחוזי תמיכה, מה שמראה שכיסי ההתנגדות אליו נותרו עמוקים.

וצריך גם לקחת בחשבון שבשני העשורים שחלפו מאז 1991, “מחזור החדשות” הואץ באופן משמעותי, עם כניסתם של דיווחי רשתות החדשות בטלוויזיה ולאחר מכן של מבזקי האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר; זמן המדף של כל סיפור חדשותי, חשוב ומרעיש ככל שיהיה, הולך ומתקצר. כך שגם אם חיסולו של בן לאדן אינו נטול חשיבות בבואנו להעריך את סיכוייו של אובאמה להיבחר מחדש בנובמבר 2012, צריך לקחת בחשבון שבקרוב מאוד, אולי בתוך ימים, כבר יהיה מי שישאל:

“BIN LADEN WHO”?