President Obama's Speech: The Existing and the Desired

<--

נאום הנשיא אובמה: המצוי והרצוי

הדברים שיאמר מחר נשיא ארה”ב בנאומו לא יהיו הדברים המדוייקים שהיה רוצה לומר. אובמה יעדיף להיזהר בדבריו, להתחייב כמה שפחות ובעיקר

– לא להרגיז את הרפובליקנים

מחר יישא נשיא ארה”ב, ברק אובמה, נאום שעניינו העיקרי הוא המתרחש במזרח התיכון. ההתפתחויות האחרונות באזורינו אשר זוכות לכינוי “אביב העמים הערבי”, וכן המתח הגובר לקראת חודש ספטמבר והשלכותיו על תהליך השלום בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל, גרמו לנשיא וליועציו לשקוד על הכנתו של נאום מזרח תיכון עדכני.

נאום זה, כמו כל אמירה אחרת וכל צעד קטן או גדול של אובמה צריכים להילקח בחשבון תוך בחינת ההקשר הרחב יותר שבו אובמה הפוליטיקאי מנסה להיבחר לכהונה שנייה בבחירות 2012. זו הסיבה העיקרית שהנשיא, כנראה, לא יישא ביום חמישי את הנאום אותו הוא היה רוצה לשאת, אלא יישא נאום זהיר יותר ומתחייב פחות.

חלקו האחד של הנאום אותו היה רוצה אובמה לשאת היה פונה לעמי האזור ומבטיח את תמיכתה הבלתי מסוייגת של ארה”ב בהשגת הזכויות הדמוקרטיות והלגיטימיות של אותם צעירים ערבים אשר יצאו לרחובות טוניס ומצרים וממשיכים להפגין בתימן, לוב, סוריה ובכל מקום בו שולט דיקטטור זה או אחר בדרישה לחופש ולשיווין זכויות.

מבחינה מעשית-פוליטית אובמה אינו יכול להביע תמיכה גורפת שכזאת משום שהיא מתנגשת עם אינטרסים אמריקאים רבים באזור ותציג אותו באור פייסני ומתחנחן אשר יתורגם מיידית על ידי יריביו הרפובליקנים לצבירת הון פוליטי.

מנהיג בארה”ב, כמו בישראל ושלא כמו במספר מדינות אירופאיות, אינו יכול להרשות לעצמו להיחשב רך וחלש מדי. הדבר נכון עוד יותר לגבי נשיא דמוקרטי שמעולם לא שירת בצבא האמריקאי ובאופן קבוע נחשד כמוסלמי במסווה.

סולם לרדת מעץ ההכרה במדינה פלסטינית

חלקו האחר והמרכזי של הנאום צריך להתרכז בהתווית תוכנית אמריקאית ליום הסדר הקבע (גם אם ברור שאינו בר קיימא כרגע) בין ישראל והפלסטינים.

תוכנית כזאת, ברוח הפרמטרים של הנשיא קלינטון משנת 2000, יכולה להעניק לפלסטינים סולם לרדת מעץ ההכרה במדינה פלסטינית בחודש ספטמבר בתמורה למחוות ישראליות כמו הקפאה זמנית נוספת

של הבנייה בהתנחלויות שתאפשר לשני הצדדים להתכנס ולשקול צעדים בוני אמון נוספים וכך “לקנות” זמן יקר.

בנאומו, יכול היה הנשיא לדרוש מן הממשלה הפלסטינית, על כל פלגיה, לקבל את התוכנית כפי שהיא וכך, לפחות זמנית, לחלץ הן את ישראל והן את האמריקאים מן הבוץ הבינלאומי הקרוב ולהעניק לפלסטינים אופק מדיני חשוב.

נתניהו עם הראש בקיר

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו סופג הרבה ביקורת לאחרונה משום שאינו נוטל יוזמה ומנסה, בצורה אסטרטגית, להוציא את ישראל מן האסון הדיפלומטי אליו היא מובלת.

על פי כל הסימנים, עתידה ישראל לשקוע בבוץ הזה ולכן ביקורת זו נכונה, אך גם האמריקנים מובלים באותה הדרך משום שברגע האמת לא תהיה להם ברירה והם ימצאו עצמם לבד, עם ישראל, מול כל העולם שיהיה מעוניין להכיר במדינה החדשה בפלסטין.

אפשר להניח שאובמה מבין את המצב מאחר ועמד במצב דומה לפני מספר חודשים במועצת הביטחון של האו”ם, אך כשהבחירות בפתח וראש ממשלת ישראל מתעקש להיכנס עם הראש בקיר, הנשיא מאמין כי עליו לקרב את הקול והכסף היהודי בארה”ב והוא אינו צפוי להסתכן בריב מתוקשר עם ראש הממשלה הישראלי.

על כן, עלול הנשיא אובמה רק להזכיר את החשיבות הרבה במציאת פיתרון לסוגיה הישראלית–פלסטינית, ולא יקדיש יותר מפסקה לנושא זה בנאום הקרוב וגם היא לא תהווה יותר מאשר תשלום מס שפתיים.

מצד שני, אם יבחר הנשיא לשאת נאום אמיץ, יוכלו דבריו לשמש בסיס לפתרון בעיית ספטמבר הקרבה עלינו לרעה.