Hour of the Wolves

<--

שעת הזאבים

תחזיות רבות על קטסטרופות מדיניות התבדו בעבר, אבל אין כל ספק שמערך הנסיבות הנוכחי, בעולם ובאזור, נראה חמור במיוחד • על הקשר בין ספטמבר השחור לנאום של לינקולן ול”ג בעומר

חמי שלו

השבוע נזכרתי בנסיעה שלי לפני יותר מ-20 שנה, שבה התלוויתי לראש הממשלה דאז יצחק שמיר לביקור בוושינגטון. היו אלה ימים של מתיחות בין ישראל לארה”ב, בשלהי נשיאותו של רונלד רייגן, בשל חילוקי דעות על “תוכנית שולץ” שבמוקדה עמד מאמץ של הרגע האחרון להציל את ה”האופציה הירדנית” מידי האינתיפאדה הפלשתינית הראשונה. שמיר – לצער רובנו, אני משער, לפחות בדיעבד – החליט לדחות את ההצעה.

נזכרתי בנסיעה הזו בשל התחזיות האפוקליפטיות של העימות הקטסטרופלי הצפוי בין שמיר לממשל רייגן “שכבר לא זקוק לקולות היהודים” והמפולת הבינלאומית שתבוא לאחריו. הפרשנויות וההערכות, כולל שלי, חזו מכלול של קטסטרופות, כולל שבר, קרע, עיצומים, סנקציות, מועצת הביטחון ומה לא.

אני זוכר את המתח במסיבת העיתונאים בבית הלבן, עת הצהיר רייגן שמי שידחה את התוכנית שהגה שר החוץ שלו שולץ, “יצטרך להסביר לבני עמו מדוע דחה תוכנית כה מציאותית וכה הגיונית”, אבל אז, במקום להנחית על שמיר את מכת המחץ הצפויה, בחר רייגן להדגיש את העובדה הטכנית ש”ראש הממשלה הישראלי לא אמר לא”, למרות שכולנו ידענו שזאת בדיוק כוונתו. וכדי שלא ייוותרו ספקות, רייגן הדגיש שלא עולה בדעתו לנקוט צעדי עונשין כלשהם נגד ישראל.

בפרשנות מדינית, כך למדתי עם השנים, התחזיות על סערות שבדרך מרובות בדרך כלל מהגשם עצמו; ולפרשנים, כמו לפוליטיקאים, יש נטייה וגם צורך להקצין דברים כדי שהחיים יהיו מעניינים; ושגם באמירה ש”העולם כולו נגדנו” יש לפעמים יומרה ציונית מעט מוגזמת; ושגם כשהמצב קשה באמת, במקרים לא מעטים מתרחש אירוע בלתי צפוי לחלוטין שמשנה סדרי בראשית ומפוגג את רוע הגזירה.

כך היה, למשל, כשאנואר סאדאת בא לירושלים ב-1978 והסיר את המצור המדיני והכלכלי שאיים על ישראל וגם הסיט את הנשיא ג’ימי קרטר מרצונו לכפות פתרון. כך היה גם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ב-11 בספטמבר 2001, כשהפיגוע במגדלי התאומים הפך נשיא אמריקני כמו ג’ורג’ בוש הבן, שלא היו לו לפני כן סנטימנטים מיוחדים לישראל, לחובב ציון מושבע שהעניק לישראל חיבוק מדיני – שיש הסבורים שהיה חיבוק דוב – במשך שתי קדנציות שלמות.

אפשר להבין אפוא שרבים סבורים גם היום שהתחזיות על משבר מדיני הממשמש ובא הן כמו קריאות “השמיים נופלים” של האפרוח הקטן ושאין לקחתן ברצינות, ושאחרים סומכים על ההשגחה העליונה שתתערב כשצריך ותשנה את התמונה מקצה לקצה. ואכן, גם היום אי אפשר לפסול את האפשרות שמשהו יקרה מעכשיו ועד ספטמבר, שיסיט ממסלולו את ה”צונאמי המדיני” המאיים שכרגע נצפה מתקרב לחופינו. בעניין הזה, לכל הפחות, יש לראש הממשלה נתניהו ולנשיא אובאמה אינטרס משותף בפגישתם בוושינגטון היום, כי ברור לאמריקנים שהצבעתם לצד ישראל ונגד העולם בעצרת הכללית של האו”ם בספטמבר תחבל קשות במאמציו הנמשכים של אובאמה להתקרב לעולם הערבי והמוסלמי.

אבל שלא יהיו אי הבנות: השמיים המדיניים כבר מזמן לא נראו מאיימים יותר, ההתפתחויות האזוריות מעולם לא היו סוערות יותר, תמונת המצב הבינלאומית היתה רק לעיתים רחוקות קודרת יותר, הסיכוי לתהליך מדיני זה עידן ועידנים לא נתפס כקלוש יותר, ומעל כל אלה מרחפת הסכנה, שדוגמית ממנה נטעמה בגדרות הגבול השבוע, של הסתערות פלשתינית המונית ולא חמושה שעלולה לשמש טריגר נפיץ לתסריטים הגרועים ביותר.

אין פלא שבחדרי חדרים אפשר לחוש באובדן עצות מסוים של חלקים רחבים בצמרת המדינית, הביטחונית, הפוליטית והעסקית לקראת ספטמבר השחור, שאו-טו-טו מגיע. העובדה שבעבר התבדו תחזיות פסימיות כה רבות ושקריאות ה”זאב זאב” התכופות הסתיימו בלא כלום, אינה יכולה לשמש ערובה לעתיד, כזכור מהמשל של איזופוס, שגם בו הגיעה לבסוף שעת הזאבים, הקשה והמסוכנת מכולן.

צדק צדק תרדוף

ב-27 בפברואר 1860, בעודו מתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, נשא אברהם לינקולן נאום שנודע לימים כ”נאום קופר-יוניון” על שם הבניין בדרום מנהטן שבו נמסר. הנאום, שעסק בסמכותו של הממשל לאסור על העבדות בטריטוריות פדרליות חדשות, נחרת בתודעה האמריקנית בעיקר בשל משפט הסיום הסוחף שלו: “הבה נאמין שהצדק יוצר עוצמה (right makes might), ובאמונה זו הבה נעז, עד הסוף, למלא את חובתנו כפי שאנו מבינים אותה”.

מלחמת האזרחים שפרצה בחלוף שנה, שבה ניצחו מדינות הצפון, העניקה מימד נבואי לנוסחה שטבע לינקולן ש”הצדק יוצר עוצמה”, שנתפסה כחלק משלים ל”ייעוד הגלוי” (manifest destiny) שבו מאמינה אמריקה, או לפחות האמינה עד לאחרונה, לגבי תפקידה ההיסטורי. זהו אותו צדק-יוצר-עוצמה שבעזרתו ניצחה אמריקה את הנאצים ואת היפנים במלחמת העולם השנייה ואת הסובייטים במלחמה הקרה, וזהו אותו חוש צדק, עם השינויים המחויבים, שהפעים אצלנו את הלבבות ברוב מלחמות ישראל.

שהרי אין ספק שתחושת הצדק שלנו היתה שווה לנו לא מעט דיוויזיות, אם לעשות פרפראזה על השאלה הסרקסטית שהפנה סטלין ב-1935 אל ראש ממשלת צרפת פייר לאבאל לגבי האפיפיור, ומן העבר השני, הכרת העולם שיש לעשות צדק עם העם היהודי לאחר השואה היתה שווה עוד הרבה אוגדות וחטיבות בביסוס המעמד והלגיטימיות של ישראל בזירה המדינית הבינלאומית, וכתוצאה מכך בביצור ביטחונה וכלכלתה.

הבעיה היא שאחרי כמעט 70 שנה, עם בוא השיכחה, האשראי שנתן לנו העולם הולך ואוזל, ואת מקומו תופס הרצון לתקן את העוול שנגרם לכאורה לפלשתינים, גם אם אנחנו לא ממש מכירים בו. הפער העצום בין תפיסתנו את צדקתנו לבין ההכרה שהעולם הולך ומפנה לנו עורף יוצר אצלנו דיסוננס שעוד לא מצאנו דרך להתמודד עימו, פרט לריטואל הקבוע של החיפוש המגוחך מעט אחרי מכת מחץ הסברתית שבמטה קסם תחזיר את העולם לקדמותו.

אבל במדינאות, החוכמה היא עדיין סגולה חשובה יותר מחוש הצדק, ובמקום שהצדק מפסיק לשכנע, צריכים להיות חכמים שבעתיים. מובן שגם על השאלה היכן מצויה החוכמה יתנהל אצלנו ויכוח ער, שאולי אין מתאים להרהר בו מאשר בל”ג בעומר, שבו אנו מציינים, בין היתר, את מרד בר-כוכבא, שצדקתו המובהקת, כידוע, לא מנעה את אחריתו המרה.

cshalev@israelhayom.co.il