Obama versus Netanyahu: Entirely a Lose-Lose Draw

<--

בין אובמה לנתניהו: תיקו שכולו הפסד

ההתכתשות בנאומים של שני המנהיגים עדיין לא הוכרעה, וספק אם תוכרע. מדובר על התנגשות בין שני הפכים, בין שתי תפיסות עולם מנוגדות

בן כספית

נכון לעכשיו, זוהי מלחמת דיבורים, לא מעשים. אבל המתמודדים הם שני הנואמים המהירים במערב, ולכן הקרב לא הוכרע עדיין. הוא נמשך במלוא עוזו, בעצימות גבוהה ובפאתוס רב. אחרי שנתניהו התיישב בסלון של אובמה ונשא בפניו הנדהמות הרצאה פומבית, כולל הטפות מוסר נוקדניות מול מצלמות הטלוויזיה, חדר אתמול אובמה למגרש הביתי של נתניהו ונשא שם הרצאת אורח, פעולת תגמול מהירה ומדויקת.

לנאום, כבר אמרנו, יודעים שניהם, אבל כל אחד מכיוון אחר. נתניהו מומחה בנאומי הפחדה. אובמה אשף בנאומי תקווה. שניהם לוקחים את המוטו שלהם הרבה יותר מדי רחוק. ההפחדה של נתניהו תמיד מוגזמת, מאולצת, מנבאת שחורות, בדיוק כמו התקווה של אובמה, שלעולם תהיה נאיבית, תלושה ואופטימית מדי יחסית למציאות.

האמת נמצאת איפשהו באמצע, בין שניהם. השחורות לא כל כך שחורות, וגם הוורודות לא כאלה ורודות (כצבע עניבתו של אובמה אתמול). הצבע הנכון הוא אפור בהיר. ובדו-קרב הפרטי, נכון לעכשיו, אובמה לא רק השווה אתמול את התוצאה, הוא גם מוביל בנקודות. אבל לנתניהו, בספירה האחרונה, נותרו עוד שני נאומים. כך שהכל פתוח והמשחק הזה ייגמר רק אחרי שהגברת תשיר, ויסתיים הנאום האחרון. צריך לקוות שהמלחמה הזו לא תיתקע בשלב הדיבורים, אלא תתקדם למעשים.

אז מה היה לנו אתמול? היה נשיא אמריקאי נחוש, בוטח בעצמו, אולי אפילו קצת זחוח, שהגיע לגוב האריות ויצא ממנו מנצח. אובמה שפע אתמול כריזמה, נאומו היה מלאכת מחשבת צרופה של בניית תזה והפרכתה, במקביל, של התזה הנגדית.

את הנאום שלו צריך ללמוד וללמד. קודם כל, הוא עטף את כל החבילה בשלל כיבודים, ליטופים, ניירות צלופן מרשרשים וסחט אין-ספור הפסקות למחיאות כפיים. ואז, כשנדמה היה שמולנו ניצב משה רבנו בכבודו ובעצמו, הוא הרשה לעצמו להסביר לנתניהו למה התכוון עם “קווי ’67”, והוא עשה את זה בחן כזה, בכזו קלילות, עד כי היה צריך להחזיק את נתניהו בכוח כדי שלא ימהר מיד לחזור, בכוחות עצמו, אל הקו הירוק.

מאבק בין שני הפכים

אובמה לא חזר בו, לא התנצל, לא גמגם. כן, הוא הוסיף כמה צ’ופרים: הדגשת יתר על מניעה בכל מחיר של גרעין לאיראן, שסחטה גל עצום של תשואות (איראן תפסה נפח קטן להחריד בנאומו המקורי, להפתעת ודאגת כולם); ואזכור של ההכרה ב”שינויים הדמוגרפיים” בשטח (רמז למכתבי הנשיא בוש), אם כי אובמה התכוון גם לשינויי הדמוגרפיה בצד הפלסטיני.

אבל את העיקר לא שינה. הוא לא אמר כלום על הפליטים, הוא לא דיבר על זכות השיבה, הוא לא ביטל את אמירתו הבעייתית על הגבול שיהיה למדינה הפלסטינית (עם ירדן ועם ישראל, זאת אומרת שישראל לא תחצוץ בין פלסטין לירדן, זאת אומרת שחלומו של נתניהו על נוכחות קבועה בבקעה יישאר חלום באספמיה), והוא ממש לא חזר בו מהאזכור חסר התקדים של “קווי 67′ כבסיס להסדר”.

אבל הוא עשה את כל זה בכישרון רב ובחן נדיר, ועטף את הכל בחבילה מפתה, עד כי אי אפשר היה להגיד בסיום נאומו שהוא לא ידיד גדול של מדינת ישראל. עם נתניהו או בלעדיו.

הסיכום, בטרם נתמרק לשני נאומיו הנותרים של נתניהו (מול איפא”ק ומול הקונגרס הרפובליקני), הוא פשוט: יש כאן התנגשות חזיתית בין שני אנשים הפוכים לגמרי, וגרוע מזה, בין שתי תפיסות עולם הפוכות לגמרי.

האם מסוגל אובמה לשנות את נתניהו?

מצד אחד אובמה, האופטימיסט הנצחי, החולם והמביט קדימה, זה שיזהה תמיד את ההזדמנות, גם בתוך המשבר הגדול. מצד שני נתניהו, הפסימיסט תמיד, האיש שיזהיר לנצח, המתריע בשער וזה שיזהה גם בהזדמנות גדולה את סיכוניה. שני אלה, שמן ומים, חתול וכלב, נגטיב ופוזיטיב, כבר לא יאהבו אחד את השני בגלגולם הנוכחי.

השאלה היא אם יצליחו בכל זאת לעבוד יחד. כרגע נראה שלא. ביום שישי הסביר נתניהו לאובמה, בבית הלבן, שהוא לא מציאותי, שהוא תלוש ממה שקורה בשטח, שהוא לא מבין מול מי אנחנו מתמודדים ועם מי יש לנו עסק. ביום ראשון, באיפא”ק, הסביר אובמה לנתניהו את ההפך המוחלט.

נשיא ארצות הברית, שהוא גם מנהיג העולם החופשי, אמר בעצם לביבי שהוא לא מבין כלום, שהמציאות טופחת על פניו, שהגיע הזמן להגיד בקול רם מה שכולם לוחשים, שהזמן פועל לרעתו, שבעוד עשור המצב יהיה רע בהרבה מאשר הוא היום, ושמי שלא מחליט, סופו להיגרס על ידי גלגלי ההיסטוריה השועטים קדימה. זוהי מנהיגות, רמז אובמה, היכולת לזהות סיכויים, לקבל החלטות, לקחת סיכונים.

האם מסוגל אובמה לשנות את נתניהו? לא. האם יכול נתניהו לכופף את אובמה? גם כן לא. הדבר הסביר ביותר שיכול לקרות הוא שאובמה פשוט יתייאש וירים ידיים. לפחות בינתיים. הוא יכול להרשות את זה לעצמו. לא בטוח שגם אנחנו.