’67 Lines and Checks and Balances

<--

קווי 67′, איזונים ובלמים

נשיא ארה”ב הצהיר כי גבולות 67′ הם הבסיס למשא ומתןבין ישראל והפלסטינים וזכה להתנגדות חריפה של נתניהו. משה ארנס סבור שהתמיכה לה זכה נתניהו בקונגרס תשפיע גם על הנשיא

זמן רב חלף מאז השמיע ראש ממשלה ישראלי את המלים האלה. “היהודים אינם כובשים זרים ביהודה ושומרון”, אמר בנימין נתניהו בנאומו לפני שני בתי הקונגרס, ונציגי העם האמריקאי קמו והריעו. ראשי ממשלה ישראלים בעבר קיבלו בפסיביות את ההשמצות שהוטחו במדינתם במשך שנים, מבית ומחוץ, ולפיהן ישראל היא “כובש” בשטחים שמעבר לקו שביתת הנשק שהותווה ב-1949. אפילו אריאל שרון, בשנותיו האחרונות בתפקיד, החל לדבר על נוכחות ישראל ביהודה ושומרון כעל “כיבוש”.

גישה שגויה זאת, שלמרבה הצער ראשי הממשלה הישראלים נקטו בשם עמם, גרמה נזק בל ישוער לתדמית ישראל בעולם וסייעה לקבע את התפישה, שלפיה ה”כיבוש” הוא רע שיש להעלים. אין זה עניין של מה בכך, שלנתניהו היה אומץ להכחיש את שקר הכיבוש בנאומו בקונגרס האמריקאי.

רבים מהפרשנים הישראלים המאוכזבים, שקיוו כי נתניהו בנאומו בקונגרס יכריז על קץ ה”כיבוש”, לא התקשו למצוא סיבות לתשואות הרמות שבהן התקבלו דבריו בוושינגטון. היה מי שכתב אפילו, שגם לו היה קורא את ספר הטלפונים, הוא היה זוכה לתשואות. אחרים ציינו, שאין לייחס שום משמעות להתלהבות שבה התקבלו דבריו והזכירו, שכל ראשי הממשלה הישראלים שנאמו בקונגרס התקבלו על ידי קהל שהריע וקם על רגליו.

הם שכחו לומר, שראשי הממשלה הקודמים פנו לקונגרס בימים שבהם היתה מדיניות ישראל מתואמת לחלוטין עם הבית הלבן. הפעם המצב שונה. נתניהו נאם בקונגרס לאחר שהבהיר, כי אינו מסכים עם קריאת ברק אובמה לנסיגה ישראלית לקווי 1967, וחזר וחיזק עמדה זו בנאומו.

לא ל”גבולות אושוויץ”

כעת מגיעים הישראלים ששמו את עצמם מומחים לעניין שיטת הממשל האמריקאית ומסבירים, שאת מדיניות החוץ האמריקאית מנהל הנשיא, ואילו לקונגרס אין חלק בגיבושה. משום כך, לדבריהם, לא חשוב אם הקונגרס הנוכחי ידידותי במיוחד ותומך בישראל ובעמדות המקובלות על ממשלתה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, מפני שאין לו חלק בעיצוב מדיניות החוץ.

אולם מומחים אלה מציגים לראווה את בורותם בכל הנוגע למערכת הבלמים והאיזונים בארצות הברית. מערכת זו משפיעה על יחסי הנשיא והקונגרס וגם על מדיניות החוץ. הרשות המבצעת אמנם פועלת בהנחיית הנשיא, אבל אין לו יכולת ליישם מדיניות חוץ המנוגדת לדעת הרוב בקונגרס. בכל אופן, אפילו “מומחים” אלה מוכרחים להבין, שקבלת הפנים שהעניק הקונגרס לנתניהו היתה הפגנה מרשימה של הקשר החזק בין העם האמריקאי לעם הישראלי. הם יכולים גם להציץ בכותרת של “וושינגטון פוסט” מהיום שלאחר הופעת נתניהו בקונגרס, שקבעה: “דמוקרטים בכירים מותחים ביקורת על הנשיא”.

ימים ספורים לאחר מכן, במפגש של מנהיגי ה-G8 באירופה, אובמה הופתע, מן הסתם, כשראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר, התנגד להכללת המונח “קווי 1967” בהחלטה בנושא המזרח התיכון. מצפון לארה”ב שוכנת ידידה גדולה של ישראל, שככל הנראה מסכימה עם נתניהו.

אובמה הבין מן הסתם שטעה כאשר אמר כי “קווי 1967” ישמשו כבסיס למשא ומתן הטריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים. מישהו היה אמור להבהיר לו, שבעיני רוב הישראלים “קווי 1967”, הקווים שאבא אבן הגדיר בנאומו המפורסם באו”ם “גבולות אושוויץ”, הם כסמרטוט אדום המונף לנגד עיניו של פר.

ועוד מישהו טעה. טעתה מנהיגת האופוזיציה בישראל, ציפי לבני, שניצלה את ההזדמנות למתוח ביקורת על ראש הממשלה והכריזה, שנתניהו היה צריך לקבל את הצעת אובמה. לבני תגלה ככל הנראה, שנסיגה לקווי 1967 תהיה מצע לא פופולרי לקדימה בבחירות הבאות.

About this publication