Politics of Integrity and Politics of Falsehood

<--

פוליטיקה של כנות ופוליטיקה של שקר

בימים האחרונים היה נהוג להשוות בין אובמה לנתניהו על סמך עמדותיהם המוצהרות ונאומיהם. אבל הפער בין שני המנהיגים עצום

נדב איל

הכישורים הרטוריים של ברק אובמה כבר זכו לכמעט כל פרשנות אפשרית. אין ספק שבהיסטוריה האמריקאית הוא ייזכר כאחד הנואמים הפוליטיים הטובים ביותר. במינוחים של נאומים נשיאותיים בעשורים האחרונים, רק ג’ון קנדי משתווה לו.

גם בנאומיו של קנדי היו מוטיבים סגנוניים חוזרים. לדוגמה, הוא הקפיד על התנסחויות של ניגודים. “אנחנו בוחרים להגיע לירח. . . אנחנו בוחרים בדברים הללו לא משום שזה קל, אלא מפני שזה קשה. . .”. או: “אל תשאלו מה מדינתכם יכולה לעשות למענכם, שאלו מה אתם יכולים לעשות למען מדינתכם”

.

אך המרכיב המהותי ביותר בתורת הנאום של אובמה איננו קשור למרכיב הטכני של היכולת הרטורית שלו, אלא להשקפה מהותית שהיא חלק מהאישיות הפוליטית שבנה לעצמו. במילה אחת: כנות.

אובמה מציג את עצמו בעקביות כאדם שאומר את האמת לקהל שלו.

נאום שלו על סוגיה מורכבת איננו מנסה להתחמק מהמוקש הפוליטי או האישי שצפוי לו, אלא להתמודד איתו ישירות. כאשר אובמה הולך לאיפא”ק, הוא איננו מסתפק בהבהרת דבריו, אלא מסביר שדבריו פורשו שלא כהלכה, חוזר על אמירתו בעניין גבולות67′ בלי להתחמק מהמילים, ואז הולך עוד צעד נוסף.

הוא מבטא את מה שכל הנוכחים חושבים עליו, ואומר שוודאי שאין לו עניין בעימות עם הקהילה ערב בחירות באמריקה. “אני לא זקוק לרם או לאקסלרוד שיגידו לי את זה”, מודה אובמה. ההודאה הזו היא בלתי אמצעית ולא מקובלת, ומבטאת כנות פוליטית נדירה. זה צעד מסוכן, וכך גם האזהרה של אובמה לישראל ש”העולם זז מהר מדי”. אבל אובמה בוחר בכך משום שהוא יודע שכך נקנה הקהל שלו.

השימוש של אובמה בכנות מעיד על תחכומו הפוליטי

ההכנות של אובמה היא כלי נשק אימתני, והוא מקפיד לעשות בו שימוש בכמעט כל נאום. אחד הביטויים החביבים עליו הוא “הרשו לי לדבר ברור”. אחרי המילים הללו בא ניסוח שתכליתו להבהיר הבהרה מוחלטת, מוקפדת ובהירה.

הכנות היא כלי פוליטי יסודי לאובמה. כאשר הוא כותב את ספרו “חלומות מאבי”, הספר שעיצב את הסיפור שלו מבחינת הציבור האמריקאי, הוא חושף סיפור אישי שהיה יכול להיחשב קטלני בפוליטיקה האמריקאית (אם חד הורית? אבא מקניה?), מודה שהשתמש בסמים בתיכון, והתמודד עם “תקופה פרועה” בקולג’.

את הכנות האישית שלו הוא ממשיך בניהול מדיניות הפנים האמריקאית. עם עלייתו לשלטון הוא מודה שצפויה לאמריקה תקופה כלכלית קשה מאוד (נבואה שהגשימה את עצמה) ואולי מיתון חוזר – זו הנמכת ציפיות שתסייע לו.

וכמובן במדיניות החוץ – הוא מצהיר שוב ושוב על הכשלים של המדיניות האמריקאית: “עלינו להודות שאסטרטגיה שמבוססת רק על השגת האינטרסים הצרים (של אמריקה, נ”א) לא תמלא בטן ריקה או תאפשר לאנשים

לומר את דעתם בחופשיות.

יתרה מזו, כישלון לנהל שיח עם שאיפותיהם הגדולות יותר של אנשים רגילים רק יזין את החשד שמשגשג כבר שנים שארצות הברית מקדמת את האינטרסים שלה על חשבונם”. הכנות הזו נכונה, כמובן, גם לעניינים אישיים.

כאשר אובמה הולך לארוחת הערב השנתית של כתבי הבית הלבן, אין לו בעיה לצחוק על האג’נדה הבריאותית של אשתו מישל אובמה, ולדבר על כך שבליל כל הקדושים הגברת הראשונה “חוטפת את הממתקים מהידיים הקטנות של הילדים. מהידיים הקטנות שלהם”. הקהל צוחק, אבל אובמה צועד כאן על קרקע בולענית, סנטימטר מאמת שתהיה מופרזת לקהל תומכיו.

אובמה הוא פוליטיקאי. כמו כל אדם פוליטי, הוא לבטח מסתיר בקפדנות כמה אמיתות ומשקר אם צריך. אך השימוש האינטנסיבי שלו בכנות מעיד על תחכומו הפוליטי ועל ההפנמה שיכולת ההסתרה, בעולם כמו שלנו, היא מוגבלת. הכנות של אובמה היא כלי להעברת המסר. היא מנטרלת התנגדויות, מגבירה את האמינות, ומאפשרת להוציא את העוקץ ממשברים אפשריים.

נתניהו עושה הכל כדי להסתיר את עמדותיו האמיתיות

ועכשיו נעבור לראש הממשלה שלנו. לפני יומיים הוא התראיין לוולף בליצר, סי אן-אן, רגע אחרי נאומו לקונגרס. שוב ושוב שאל אותו בליצר אם הוא סומך על הנשיא אובמה. נתניהו בחר לדבר על שיתוף הפעולה בין המדינות, על כיפת ברזל, ועל נאומיו של אובמה ועל התחייבויותיו כלפי ישראל.

החמקנות הזו הפכה לכותרת. סי-אןאן טרחה והריצה אותה במשך כל היום תחת הכותרת “האם נתניהו סומך על אובמה? בוא נראה את התשובה”. לצופים ההתחמקות המפותלת הייתה ברורה. גם לבית הלבן.

מדינית, נתניהו עושה הכל, אבל ממש הכל, כדי לחשוף כמה שפחות את עמדותיו האמיתיות. כאשר הוא הולך לכנסת לנאום על הסדר הקבע, הוא מדבר על “השארת הגושים”, אבל איננו מבהיר אם הוא מכיר בפינוי ההתנחלויות שאינן בגושים. בקונגרס דיבר על “התנחלויות שיישארו מחוץ לגבול”. מסע הניחושים הקבוע על רצונותיו הפנימיים של נתניהו כבר הפך לסוג של מקצוע עיתונאי. צ’רצ’יליאני או בן-גוריוניסטי, רוויזיוניסטי או דה-גולי, אי אפשר לנחש את עמדותיו האמיתיות של ראש הממשלה.

מובן שאפשר לומר שהמדיניות שלו היא טקטית, לצורכי משא ומתן, אבל האמת עמוקה יותר. חוסר הכנות של ביבי הוא יסודי, ובאמת יהיה קטנוני להעלות מקרים קלים של חוסר אמינות, שלא לומר חוסר כנות..

נתניהו הוא פוליטיקאי של אמצע המאה ה-20

דוגמה עילאית לכך היא הודעת לשכת ראש הממשלה השבוע. ההודעה הכי פחות חשובה שפורסמה השבוע. היא עסקה בהליכה לילית של נתניהו עם רעייתו בפארק רוזוולט בוושינגטון. לכאורה, טיול קצר ונעים בפארק אחרי ימי עבודה מפרכים.

אך נתניהו לא הסתפק בכך. לא איש כמוהו ייצא לטיול קצר וינשום אוויר וושינגטוני קריר. הוא ואשתו, כך אמרה לשכת ראש הממשלה, שוחחו בטיול על “ההיסטוריה האמריקאית”. ממש זוג נורמלי. אחרי כל מה שעבר על נתניהו השבוע, כל מה שנפשו חפצה בו הוא שיחה עם שרה על תומס ג’פרסון ועל הליברטיאנים האמריקאים.

חכו, זה עוד לא הסוף. כאשר הם הגיעו לאנדרטת ג’פרסון, “דקלם בעל פה ראש הממשלה את הכרזת העצמאות של ארצות הברית”, לשון הודעת לשכת ראש הממשלה. אדם סביר, רגיל, גם כזה שאולי יודע משהו על ההיסטוריה האמריקאית, חייב לשאול את עצמו: מה זה? מה משמעות ההודעה הזו? מדוע לדקלם את הכרזת העצמאות האמריקאית?

זו תמונה מגוחכת כל כך. עומד ראש ממשלת ישראל, בפארק, נגוהות השקיעה מאירות על פניו, רגל אחת על המדרגה ליד האנדרטה, ומדקלם לאשתו בגאווה דברים שהוא “זוכר בעל פה”. מעניין מה המאבטחים אומרים לעצמם. גם אם מישהו היה רוצה, לא היה אפשר לצייר סיטואציה מעושה יותר. לא ברור מה גרוע יותר, אם ההודעה שקרית לחלוטין או אם היא נכונה. כך או כך היא משדרת תחושה עמוקה של חוסר כנות.

בימים האחרונים היה נהוג להשוות בין ברק אובמה לבנימין נתניהו על סמך עמדותיהם המוצהרות: אחד ליברל ומהפכן, האחר שמרן זהיר. זו טעות. בסופו של עניין, מדובר בשני פרגמטיסטים מושבעים. אך התהום שפעורה ביניהם עמוקה יותר מהבדלי גישות פילוסופיים, והיא תהום דורית. אובמה הוא הפוליטיקאי החדש. הסיפור האישי שלו רחב ומגוון, והכנות היא עוד כלי במאגר כלי הנשק הרטוריים שלו. האייפון הוא חלק מכלי העבודה שלו. הטלפרומפטר הוא חברו הטוב.

נתניהו הוא פוליטיקאי של אמצע המאה ה-20. הוא משגר הודעות על נאומים שנשא לאשתו באמצע הלילה, שעסקו בהיסטוריה האמריקאית. הוא מספר שהוא בדיוק קורא ספר על ביטחונה של המדינה. הוא לא גולש באינטרנט, לא מסמס, ואין לו אפילו מחשב על שולחנו.

המנהיג שהוא נתניהו יכול להוציא הודעות על “דקלום בעל פה” של מגילת העצמאות האמריקאית, ולחשוב שהאדם הרגיל יפלוט שריקת התפעלות. המנהיג שהוא אובמה מבין שעליו לייצר דמות עגולה וכנה כדי ליצור הזדהות ולעורר תמיכה. נתניהו עוד חושב ששפת הגוף שלו מוכרת ראיונות. אובמה כבר מבין שהעולם הגלובלי רוצה מישהו ש”ידבר ברורות”. ואצלנו? ימשיכו לדקלם.