A Glorious Polemic

<--

פולמוס לתפארת

הנשיא אובאמה וראש הממשלה נתניהו השתתפו השבוע בסופר-קלאסיקו של הרטוריקה, על פי מיטב המסורת האמריקנית • לאירופאים יש מפלט חדש-ישן מהצונאמי המדיני המתקרב: ועידה בינלאומית

חמי שלו

למילה debate אין תרגום מדויק לעברית, אולי לא בכדי. את שם הסרט הנפלא עם דנזל וושינגטון על קבוצת שחורים שבשנת 1935 הדהימה את אמריקה כשזכתה בתחרות הדיבייט האוניברסיטאית, “The Great Debaters”, תירגמו אצלנו ל”הווכחנים הגדולים”, ואילו את הדיבייטס של מועמדים לראשות הממשלה אנחנו נוהגים לכנות “עימות”, לא פחות. וכחנים ומתעמתים זה אנחנו, בעוד debaters אמיתיים הם מי שהרצאתם אומנותם ורהיטותם לתפארת, וכאלה, בדרך כלל, זה לא אנחנו.

בכל בית ספר תיכון ובכל אוניברסיטה באמריקה ובאנגליה יש “מועדון” או “חברה” של דיבייטרים, שמשתתפים בליגה של פולמוסים מאורגנים. אלה מנהלים ויכוחים על דא ועל הא על פי פורמטים קבועים ועל פי כללים נוקשים שאין סוטים מהם. המנצחים בתחרויות הארציות של הדיבייטס זוכים ליוקרה רבה והדבר יכול גם לשמש להם קרש קפיצה לקריירה בעסקים, במשפטים או בפוליטיקה.

תורת הרטוריקה ואומנות האורטוריה מהוות כמובן נדבך יסודי בתרבות המערבית וגם בתרבות היהודית מקדמת דנא, ראו ירמיהו, קיקרו ודמוסטנס, אך במדינות אנגלוסקסיות הן תופסות מקום של כבוד עד עצם היום הזה. בהיסטוריה האמריקנית נחשבים נאומים מזהירים לנקודות ציון מרכזיות, מנאומו של המהפכן פטריק הנרי (“תנו לי חירות או תנו לי מוות”), דרך נאום גטיסבורג של לינקולן, נאום ה”יום שייזכר לדיראון עולם” של פרנקלין רוזוולט (אחרי ההפצצה בפרל הארבור), נאום ה”אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות עבורכם” של ג’ון קנדי וכמובן נאום “יש לי חלום” של מרטין לותר קינג.

בתוך המסורת הרטורית המפוארת הזו, לדיבייטס שמור מקום מיוחד. שלושה סנאטורים מתחילת המאה ה-19 – דניאל וובסטר, הנרי קליי וג’ון קלהון – ידועים בהיסטוריה האמריקנית כ”שילוש הגדול”, בעיקר בשל חוכמת הדיבור שלהם והדיבייטים הרהוטים שניהלו במשך עשרות שנים על נושאי היסוד בהוויה האמריקנית. שבעת המפגשים בין אייב לינקולן לסטפן דאגלס, שניהם סנאטורים ממדינת אילינוי, בשנת 1858, סללו את דרכו של לינקולן למועמדות הרפובליקנית לנשיאות ונלמדים עד היום בכל בית ספר אמריקני. ואי אפשר לשכוח את ריצ’רד ניקסון, שזכה קרוב לוודאי במועמדות הרפובליקנית לנשיאות ב-1960 בזכות “דיבייט המטבח” המפורסם שניהל שנה קודם לכן עם מנהיג בריה”מ דאז ניקיטה חרושצ’וב על יתרונות הקפיטליזם מול הקומוניזם – רק כדי להפסיד את הנשיאות בדיבייט המפורסם ביותר של ימינו, מול ג’ון קנדי.

וזה מה שהיה לנו השבוע בוושינגטון: דו-קרב רטורי מאלף, על פי מיטב המסורת האמריקנית, בין שני בעלי מלאכה מן המעלה הראשונה, אלופים של אירוניה ואומנים של מטאפורה, אשפי השאלה הרטורית וספציאליסטים בפאוזה דרמטית, דוברים רהוטים שכישרונם הוא, בראש ובראשונה, מתנת אל, מבית היוצר של קליופה, בתו של זאוס והמוזה של הומרוס, אלילת השירה והרהיטות. שהרי אובאמה ניחן, אי אפשר להכחיש, בכישרון הרטוריקה המלודית של מטיפים שחורים, בעוד נתניהו יונק ממסורת ציונית-ז’בוטינסקאית מפוארת שרואה בהרצאה הכובשת ובטיעון המשכנע כלי נשק מרכזי במאבק הציוני.

המצ’-אפ בין השניים, חייבים להודות, היה מרתק מאין כמוהו, סופר-קלאסיקו אורטורי בין שני צ’מפיונס ברטוריקה, פינג פונג פוליטי שהתנהל מהכנסת למחלקת המדינה לאיפא”ק לקונגרס, עם עימות ישיר, מעיק בפני עצמו, בבית הלבן. היה זה דיבייט משובח, מהטובים ששמענו, שהותיר טעם של עוד אצל חובבי הז’אנר, גם אם הניצחון או ההפסד הם עניין של השקפה ואף שלא מן הנמנע שבפועל לא יצא מזה שום דבר.

20 שנים אחרי

כי העולם לא עמד מלכת עם שובו של נתניהו מוושינגטון, ונותרו עכשיו פחות מארבעה חודשים עד אמצע ספטמבר, ועוד לא נוצר המנגנון שיבלום את המהלך של הכרזת המדינה הפלשתינית באו”ם. מול התחזיות של “צונאמי מדיני” התפתחה עכשיו אמנם אסכולה נגדית הגורסת שלא כצעקתה, צונאמי יוֹק, האו”ם יחליט מה שיחליט ובזה ייגמר העניין, אבל לא ברור על מה נשענת גישת בת יענה זו מלבד משאלת לב, ובכל מקרה, כותב שורות אלה אינה שותף לה.

לאירופאים, אגב, יש פתרון, ישן-חדש: ועידה בינלאומית, מדריד פלוס 20 שנה. השושבינה הראשית היא צרפת, רוסיה תומכת, הבריטים שוקלים וכולם יחד מנסים לשכנע את אובאמה, שלעת עתה מסתייג, אבל עם קריצה. יוזמה מדינית בינלאומית הרי תואמת את הגישה המולטילטראלית של אובאמה ואת נטייתו, כפי שבאה לידי ביטוי במערכה בלוב, “להנהיג מאחור”.

מובן שבישראל מעוררת ההצעה התנגדות אינסטינקטיבית, כי המונח “ועידה בינלאומית” הפך אצלנו במרוצת השנים למילת קוד לפתרון כפוי: יצחק שמיר בילה את רוב שנותיו בראשות הממשלה במאבק עקשני נגד כינוס בינלאומי, עד שב-1991 נאלץ להיכנע ולבוא לוועידת מדריד. אבל לפני שמתייצבים פבלובית נגד הרעיון, שחסרונותיו ברורים, צריך לפחות להזכיר גם את יתרונותיו, על קצה המזלג. מכיוון שאנו מניחים שמשא ומתן ישיר בין ישראל לפלשתינים בלתי אפשרי בעת הזו, לא מן הנמנע שרק סולם של לגיטימציה בינלאומית יוכל להוריד את הפלשתינים מהעץ של ההכרזה החד-צדדית באו”ם. ועידה עשויה גם לרתום את מדינות ערב, למשל מצרים וירדן, המתנדנדות עתה לנוכח לחצה של דעת קהל זעפנית, למחויבות פומבית מחודשת לתהליך השלום, ובתוך כך גם להגביר את בידודן של איראן וגרורותיה, שיסרבו לשתף פעולה, וזה בוודאי חיובי. ורק מאמץ בינלאומי, אין לשכוח, יוכל לעמוד בגיוס עשרות המיליארדים שיהיו נחוצים, אם וכאשר, למימון סידורי הביטחון ולהסדרת בעיית הפליטים.

כפי שלמדנו במדריד, השלב הקריטי בוועידה בינלאומית הוא ניסוח סמכויותיה – או היעדרן – והסדרת קווי היסוד שלה. מובן שישראל היתה מאמצת עכשיו בשתי ידיים את קווי היסוד של ועידת מדריד ושל כל שאר הוועידות הבינלאומיות שבהן סירבה בעבר להשתתף, אבל ככה זה במקומותינו, מתגעגעים היום למה שדחינו שלשום. מצד שני, השבוע נעשתה עבודה רבה: הפלשתינים יוכלו לחיות עם הנאום של אובאמה במחלקת המדינה, ישראל תוכל לחיות עם ההבהרות שסיפק הנשיא בנאומו השני בוועידת איפא”ק, וכל מה שנשאר הוא להתמקח על סידורי הישיבה.

cshalev@israelhayom.co.il