Better: To Ask God

<--

עדיף: לשאול את אלוהים

שרה פיילין, ששאלה את אלוהיה הפרטי מה לעשות בכספי המדינה, טובה פי כמה מפוליטיקאי הנשען על גורו דתי או על סקרי דעת קהל

קל ללעוג לשרה פיילין, והרבה פעמים גם מוצדק. מאז פרצה לתודעה העולמית כסגניתו המיועדת של ג’ון מקיין הפגינה מושלת אלסקה והמועמדת לנשיאות ארה”ב בורות, צביעות וחוסר מעצורים במנות גדושות. הסיפור איך בכלל לקח אותה מקיין כשותפה למירוץ נגד אובמה ארוך כמדי להביא אותו כאן, אבל הוא מעמיד בספק את המוסכמות שלנו ביחס ליסודיות ועבודת המטה, שאמורים לאפיין מהלכים מדיניים ופוליטיים באמריקה.

הסיבוב האחרון של לעג לפיילין נסב סביב “שרהליקס”, הפרסום הסיטוני של אימיילים שלה מהשנים האחרונות. במיוחד הוא נוגע למייל ששלחה במארס 2008, ובו אמרה היא מתפללת לאלוהים שינחה אותה בהתווית התקציב של מדינתה: “אלוהים יצטרך לומר לי מה לעשות בנוגע לתקציב העם”, כתבה, “כי אני עוד לא יודעת מהו הנתיב הנכון. . . הוא ינחה אותי”.

לבקיאים בתולדות העשור האחרון הזכירו דבריה מיד את הנשיא ג’ורג’ וו’ בוש, שאמר שהוא מתייעץ עם האל בענייני מדיניות, ורמז שהנחיה אלוהית אף עמדה מאחורי החלטתו לפלוש לעיראק.

מאחורי הלעג הזה עומדת כנראה הנחה, שדברים כמו תקציב או מדיניות חוץ הם לוגיים לגמרי, תוצאה מתימטית של מערכת שיקולים אובייקטיבית. הפוליטיקה, מה לעשות, היא בדיוק ההיפך: במיטבה, היא אמורה להיות הוצאה לפועל של אידיאולוגיה, שזכתה למנדט בבחירות ונובעת מדברים סובייקטיביים כמו השקפת עולם לא פחות, ואולי יותר, מאשר מניתוח שכלתני לכאורה של המצב.

המלחמה בעיראק היא מלחמת שולל, שלידתה בשקרים וסופה טרם נכתב. אבל ממשל קנדי, שהתגאה ב”טובים והמבריקים ביותר” וכיכבו בו מנהל אחת החברות הגדולות באמריקה (שר ההגנה מקנמארה), נשיא קרן רוקפלר (שר החוץ ראסק) ודיקן הפקולטה בהרווארד (היועץ לביטחון לאומי באנדי), הוביל את ארה”ב בתהליך סדור והגיוני לכאורה לשקר ולכישלון הגדולים פי כמה של וייטנאם.

היא נולדה, כפי שאפשר ללמוד ממאות הספרים שניתחו את נסיבותיה, מאותו צירוף של ראיית עולם, פחדים ויצר אנוש שבוש קרא לו “ציווי אלוהי”.

אמונתו של הפוליטיקאי

והחלטות תקציביות קריטיות, ממה הן נובעות אם לא מ”סדרי עדיפויות”, שאינם אלא ביטוי להשקפת עולם? ברור שכמו החלטות מדיניות, הן צריכות לעבור את המבחן הנוקשה של המציאות, להתיישר עם המקורות והמצב העולמי ותחזיות סטטיסטיות.

אבל בסופו של דבר מה קובע לאן ילך השקל הנוסף אם לא אמונתו של הפוליטיקאי? הבעייה של הפוליטיקה הישראלית, בעיני, היא מחסור באידאולוגיה ולא עודף: לו היה לנו אידאולוג של ממש במשרד הביטחון או במשרד החינוך ייתכן שצה”ל, תקציב הביטחון או הישגי התלמידים היו אחרים לגמרי.

פיילין, השואלת את אלוהיה הפרטי מה לעשות בכספי המדינה, טובה בעיני – אם כבר – פי כמה מפוליטיקאי הנשען

על גורו דתי או אחר, או על סקרי דעת הקהל. היא אינה אומרת, כמו אלי ישי, “נעשה מה שמרן יאמר”.

היא אינה בולעת בשקיקה סקרים וקובעת על פיה את מדיניותה, כפי שעשו לא מעט ראשי ממשלה בישראל. היא לוקחת על עצמה את האחריות, גם אם היא תולה את האידאולוגיה שלה באמונה דתית, שאיני מקבל אותה.

אני לא מאמין בהשגחה עליונה, שבאמת אכפת לה אם השקעה בחינוך חשובה יותר לתושבי אלסקה משיפוץ הכבישים. אבל אני מאמין מאוד בפוליטיקאי שיש לו השקפת עולם, מקבל החלטות בינו לבין עצמו, בוחן אותן בפריזמה של המציאות – ואז מוציא אותן לפועל. ואין רע בכך שהוא מכנה את התהליך הזה “לשאול את אלוהים”.