The Carrot and the Stick

<--

המקל והגזר

המאבק בין ישראל לפלסטינים מתנהל כעת בזירה התקשורתית. ולפחות באמריקה, לפחות השבוע, לפחות ביחסי ציבור, נתניהו רשם הישג

שמואל רוזנר

יום ראשון בבוקר השתרכו תורים ארוכים של מוזמנים ליד גלאי המתכות בכניסה למרכז

הכנסים של וושינגטון. באחד מהם עמדה ג’ניפר לזלו-מזרחי, בולטת למרחוק בגובהה ובחליפת החצאית הכחולה, ההדוקה, ובנפנופי הידיים אל כל מכריה. הרבה מאוד מכרים בכל אחד מהתורים שלצדה.

היא עומדת בראש ארגון “הפרויקט הישראלי”, וקמה בבוקר כדי לנסוע למרכז הכנסים, ולהספיק לנאום הנשיא ברק אובמה. יומיים אחרי נאום קווי67′ רצתה כמו כולם לשמוע מה אובמה יגיד, איך ואם יישר את ההדורים.

היא ידעה שיהיה יום ארוך, שלא יהיה זמן לאכול. לפני שיצאה זרקה לתיק כמה גזרים שיהיה מה לכרסם. אבל כשהגיעה לשומרים המחטטים בציוד האישי, התברר לה שהגזרים אסורים בכניסה לאולם. גזרים, אמר לה השומר, אפשר לזרוק על הנשיא. הגזרים הוחרמו.

אובמה עצמו הביא כמה גזרים לנאום ההוא, נאום הפיוס של יום ראשון. כמה שינויים באופן שבו הגדיר את עמדתו המעודכנת ביחס לגבולות67′, הבטחות נמרצות שישמור על היתרון האיכותי של ישראל ועל ביטחונה. אחרי שהניף את המקל שלושה ימים קודם לכן – הניף וגם חבט – זה היה מעין נאום פיוס. נאום “גם אם יש מחלוקת כולנו חברים”.

אובמה נאם, ונסע לפגוש את מלכת בריטניה. מאחוריו השאיר זירה פנויה לראש ממשלה שיש לו בוושינגטון הרבה חברים. ונתניהו ניצל את הזירה הזאת עד תום. בני המזל שזכו להיכנס לגלריית האורחים של הקונגרס האמריקאי ביום שלישי, קיבלו הזמנה מצועצעת בקרטון ירוק, שבשוליו מסגרת מוזהבת, ובפינתו השמאלית העליונה החותמת העגולה של בית הנבחרים.

זו הייתה הזמנה לאירוע פוליטי, אשר בדיעבד התברר כמופע רוקנרול. המוזיקה הייתה התוכן, מחיאות הכפיים המדד להצלחה. רעיונות חדשים לקידום תהליך השלום – יוק. העיתונאים ששמעו בשבועות האחרונים רמיזות והדלפות על “השפן” שישלוף נתניהו מהכובע, גילו, אולי לא לגמרי להפתעתם, שהקוסם עצמו הוא השפן.

בממשל האמריקאי לא הופתעו לרעה. מלכתחילה, רמת האמון שלהם בנתניהו אינה גבוהה. כשנתניהו הגיב בתקיפות על נאום אובמה הראשון – נאום האביב הערבי מהשבוע שעבר – חשבו שנסחף. כשנפנף באצבעו מול פני הנשיא בבית הלבן – חשבו שהוא חצוף.

כשראו אותו נואם בקונגרס, טלטלו את הראש בתערובת של הערכה וסלידה – כן, לנאום הוא יודע. היו גם בוטים יותר שאמרו, זה לא נאום מדיני, זה נאום של יחסי ציבור. טענה שנשמעה נגד נתניהו גם בישראל, אבל מובלעת בה הנחה מוקדמת שנתניהו כנראה איננו מקבל: לישראל יש יכולת להביא לחידוש אפקטיבי של תהליך השלום. אם נתניהו סבור שאין אפשרות כזאת, המאבק החשוב בין ישראל לפלסטינים אכן מתנהל כעת בזירת יחסי הציבור. ולפחות באמריקה, לפחות השבוע, לפחות ביחסי ציבור, נתניהו רשם הישג.

מי בעד קווי 67′?

שעתיים אחרי שסופת הטורנדו “נתניהו” חלפה, אחרי שראש הממשלה והפמליה הנשרכת אחריו כבר עזבו את בניין הקפיטול, ובשעה שהכתבים הישראלים ישבו לתדרוך של אחרי הנאום עם נתניהו, חזרו המחוקקים האמריקאים לעסקיהם. בבניין רייבורן ישבה תת-ועדת החוץ של בית הנבחרים לענייני טרור לדיון ב”עתיד של אל-קאעידה”.

באותה שעה התכנסה ועדת החוץ של הסנאט לשימוע, כדי לאשר את מינויו של ויליאם “ביל” ברנס לסגן שרת החוץ. למי שהיה בעבר השגריר האמריקאי בירדן, ושעשוי לשחק תפקיד מרכזי במהלכים המדיניים הבאים של ממשל אובמה במזרח התיכון, מכרים רבים בישראל, מהממשלה הנוכחית וגם מקודמותיה.

“בסיס הניסיון הרחב של ברנס במזרח התיכון”, אמר חבר הוועדה הרפובליקני הבכיר ריצ’רד “דיק” לוגר, “קריטי בימים שבהם אמריקה קושרת יחסים חדשים עם ממשלות באזור, ומגיבה לאירועים טרנספורמטיביים”.

הניסיון הזה יעזור, כמובן, רק באותם מקרים שבהם הנשיא מוכן לשמוע עצה טובה וגם לנהוג על פיה. מה שלא קרה כנראה בנאום “קווי 1967”, שכמה מהנוסחאות המופיעות בו שוכתבו לאחר ויכוח על פי טעמו של הנשיא, ובניגוד לחוות דעת ששמע.

הנה, לא חלפו שלושה ימים מאז נאום נתניהו, וכבר שוב מסתמן שבממשל כמה מחנות-ספרתי שלושה. הראשון, זה שטוען שלא קרה שום דבר. תקלה, קטטה מקומית. המדיניות לא השתנתה, הידידות

לא נפגעה, צריך להמשיך כאילו כלום. השני, זה שגורס שהממשל טעה, שנאום אובמה הרחיק לכת, שאפשר וצריך היה לעשות את זה טוב יותר. והשלישי, מחפש הזדמנות לנקמה – נקמה בין ידידים כמובן. מה שמצער הוא שבממשל עצמו וגם בממשלת ישראל יש רבים המעריכים כי אובמה עצמו משתייך למחנה השלישי.

אפשר לקוות שברנס יעזור לשכנע אותו אחרת. אפשר לקוות כי יציע לאובמה מדיניות מוצלחת יותר מזו שעליה המליצו לנשיא שני העיתונאים הבכירים, שזימן לשיחות במשרדו לאותה מטרה. טום פרידמן מה”ניו יורק טיימס” ופריד זכריה מהמגזין “טיים” הסתמנו כמבקרים חריפים של ממשלת נתניהו, עוד בטרם נקראו לאובמה כדי לספק לו עצות אסטרטגיות, וכחריפים עוד יותר השבוע.

“מחמם את לבי כשהנשיא קורא לך לשמוע עצה”, אמר לזכריה חברו לרשת סי-אן-אן, המגיש אליוט ספיצר. למי שהספיק לשכוח, ספיצר הוא דמוקרט, ליברל, יהודי, והיה מושל מדינת ניו יורק, עד שנאלץ להתפטר כשהתגלה שהוא אחד הלקוחות של רשת זנות יוקרתית. במסגרת הקריירה הנוכחית שלו כאיש תקשורת, מתברר שגם הוא לא משתייך לחבורת מעריציו של נתניהו. השבוע פרסם מאמר שכותרתו קובעת כי “ראש ממשלת ישראל בחר במלחמה מטופשת, מיותרת ומוטעית עם הנשיא אובמה”. גם בעיתונות האמריקאית, כמו בזו הישראלית, מחיאות הכפיים לנתניהו היו רפות מאלה שנשמעו בקונגרס.

מי בעד נאום אובמה?

בסיכומו של שבוע אפשר לחלק גם את המגיבים לסיבוב המהלומות בין נתניהו לבין אובמה לשלוש קבוצות. הספיצרים, שלא מבינים מה נתניהו רוצה, תומכים בנשיא ובהחלטתו לקבע מדיניות אמריקאית לקווי 1967.

בקבוצה הזאת חברים אנשי תקשורת בכירים, כמה מחוקקים דמוקרטים, אנשי ממשל אובמה, קבוצות שמאל ולוביסטים ערבים. בחמישי לפני שבוע, כמה שעות לאחר נאומו של הנשיא, ערך הבית הלבן שיחת ועידה למנהיגים יהודים כדי להסביר את מהלכיו.

את השאלה הראשונה הציג ג’ רמי בן עמי, מי שעומד בראש ארגון הלובי היהודי השמאלי ג’י סטריט. הוא היה מרוצה ממה שאמר הנשיא, אבל לא לגמרי מרוצה מהתשובה שקיבל בטלפון. שאלתו: מה הבית הלבן מתכוון לעשות כדי לממש את החזון שפרש הנשיא בנאומו? תשובת פקידיו של אובמה: שום דבר. זה לא הזמן. כלומר, גם בסביבתו של אובמה מבינים שהמשא ומתן עוד רחוק, שהחזון שהציג הנשיא הוא כרגע לא יותר מהצהרת כוונות.

ממילא חברי הקבוצה הזאת התייצבו בימים האחרונים לימין אובמה, אך בקרוב יתחילו ליילל. למה אינו עושה יותר, למה הוא לא לוחץ, למה לא מינה מחליף לג’ ורג’ מיטשל (אחת התשובות: בממשל מתקשים לדמיין את המשוגע שיקבל על עצמו תפקיד חסר סיכוי כל כך).

הקבוצה השנייה היא של מי שאינם מקבלים את נוסחת אובמה, אך מעדיפים להניח שמדובר בטיפשות ולא ברשעות, במדיניות שלא תוכננה כראוי ולא בעוינות מהותית של הנשיא לישראל. “אירועי הימים האחרונים לא נוגעים לבעד ישראל ולנגד ישראל”, קבע אהרון דיוויד מילר, לשעבר משרד החוץ, לשעבר צוות השלום של הנשיא קלינטון.

“הם נוגעים לשאלה אם ממשל אובמה נוהג בחוכמה או בטיפשות, ואפשר פשוט לומר שהאירועים עשויים ללמד שהנשיא לא נוהג ממש בחוכמה”. רוב סטלוף, העומד בראש “מכון וושינגטון”, שיועצו הבכיר של הנשיא דניס רוס עבד בו עד שהצטרף לממשל, טען כבר בשישי לפני שבוע שהנשיא קיבל החלטה “מוזרה”, המגלמת “שינוי משמעותי במדיניות ארצות הברית”, אבל כזה שאין לו הסבר, “לא לתוכן ולא לעיתוי”.

אנשי נתניהו שנחתו בוושינגטון כמה שעות לפני המפגש עם הנשיא, אהבו את הפרשנות של סטלוף. הקרב הנוכחי הזכיר לו את תוכנית רייגן מ-1982 גם אז הופתעה ישראל, גם אז ראש ממשלת ישראל מנחם בגין הגיב בתקיפות במשפט המפורסם “אנחנו לא רפובליקת בננות”. כמו תוכנית רייגן ההיא, גם זו של אובמה היא כרגע לא יותר ממילים. תוכנית שלא הולכת לשום מקום. אין לה לאן ללכת.

בקבוצה השלישית חברים בעיקר רפובליקנים. הם סבורים שאובמה הוא “נשיא אנטי ישראלי”, ככותרת מאמרו של הכותב הנצי ברט סטיבנס בעיתון הנצי “וול סטריט ג’ורנל” ביום שלישי. מועמדי המפלגה לנשיאות (מספרם מצטמצם בשבועיים האחרונים) התחרו ביניהם בהודעות גינוי לנשיא ש”זרק את ישראל מתחת לאוטובוס” – הגרסה האמריקאית של לזרוק לכלבים, כדברי מושל מסצ’וסטס לשעבר מיט רומני.

הם מנסים לשכנע את הבוחרים שגם בקרב חברי מפלגתו של הנשיא רווח סנטימנט דומה, ושהדמוקרטים אינם תומכים בישראל במידה הראויה. הם מתכוונים להפוך את הדיון על ישראל לשטח אש פוליטי, למרות הודעתו המפורשת של נתניהו בקונגרס שישראל נתמכת על ידי חברי שתי המפלגות, למרות בקשתו המפורשת שלא להפוך את ישראל לסלע מחלוקת.

מי באמת תומך בישראל?

ביום שלישי שלח מתיו ברוקס, ראש ה”קואליציה היהודית הרפובליקנית”, מכתב לחברת הקונגרס היהודייה והדמוקרטית דבי וסרמן-שולץ. חברים הם כנראה כבר לא יהיו. ביום שני, בנוכחותו של ראש הממשלה נתניהו, החלה ההתכתשות ביניהם.

לנתניהו הוזמנו נציגים יהודים רפובליקנים ודמוקרטים. “המועצה הלאומית היהודית דמוקרטית” באה חמושה בווסרמן שולץ, מחוקקת נמרצת ובכירה במפלגה. הקואליציה של ברוקס הביאה תותח מסוג אחר, המיליארדר שלדון אדלסון, ידידו של נתניהו. הפגישה הייתה מתוחה. הדמוקרטים הציעו להימנע מלהפוך את ישראל לנושא של מחלוקת פוליטית, הרפובליקנים חשבו שמדובר ברעיון בעייתי, אבל שזה איננו המקום הנכון לוויכוח. הדמוקרטים, הם אומרים, יודעים שישראל היא נקודה רגישה, שתמיכת הדמוקרטים חזקה פחות, ושמפלגתם חשופה לביקורת שעלולה לפגוע בה פוליטית.

לכן הדמוקרטים רוצים שלא יהיה ויכוח – ויכוח שהם יכולים רק להפסיד ממנו. לעומתם, הרפובליקנים דווקא רוצים להתווכח. ובשלישי שלח ברוקס מכתב שזו בדיוק רוחו. מה שעשיתם בפגישה עם נתניהו, כתב, היה “חסר תקדים ובלתי מתקבל על הדעת”. הדמוקרטים, טען, הביכו את האורח, ראש הממשלה, וניסו “לחטוף” את הפגישה.

זה היה שבוע לא קל למפלגה הדמוקרטית, שהתקשתה לייצר טון אחיד בתגובתה לנשיא. רק מעטים תמכו בו בפומבי, ובהם חבר הקונגרס היהודי הווארד ברמן. עמדת הנשיא, טען, “עולה בקנה אחד עם זכותה של ישראל לגבולות בטוחים ועם רצונה להחזיק בגושי ההתנחלויות”.

לעומתו, התייצבו כמה דמוקרטים בעמדה לעומתית מובהקת מול נשיאם. ביום רביעי, באיחור אופנתי, הבחינו גם עורכי ה”וושינגטון פוסט” בדבריהם של הארי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, ושל סטני הוייר, מנהיג המיעוט בבית הנבחרים, ושל רבים אחרים.

כותרת העיתון סימנה לאובמה המבקר באירופה מי הפסיד ומי ניצח במאבק הקצר והמיותר עם נתניהו. “דמוקרטים בכירים מבקרים את מדיניות אובמה כלפי ישראל”. ההתראה הקצרה מאוד שקיבל נתניהו מהממשל על מה שיהיה בנאום – יום וחצי לערך – לימדה אותם שלא מדובר באירוע תמים וחסר חשיבות, אלא בניסיון מכוון לטמון פח לנתניהו.

שלי ברקלי מנבאדה, כיום חברת בית הנבחרים אך ב-2012 מועמדת למושב בסנאט, הייתה מהחריפים שבמבקריו של אובמה. “אני מוטרדת מאוד מקריאתו של אובמה לישראל לפעול באומץ למען השלום”, אמרה . לגרסתה, לא ישראל היא שצריכה לפעול.

הטון של ברקלי השתקף היטב בדברים שאמר חברה מנבאדה הארי ריד לצירי איפא”ק. “אני מנבאדה”, הזכיר לצירים היהודים, “ביתה של הקהילה היהודית שצומחת הכי מהר בארצות הברית”. זו טעות נפוצה, שהארי ריד איננו הראשון שחוזר עליה. רוב יהודי נבאדה חיים בלאס וגאס, הקהילה היהודית ה-23 בגודלה בארצות הברית. כך או כך, יש מספיק יהודים משפיעים בנבאדה, ויש לריד מספיק סיבות לתמוך בישראל גם במחיר של עימות עם הנשיא.

המדינה שלו שמרנית למדי, וישראל אינה נושא שרק הקהילה היהודית מתעניינת בו אלא כזה שאמריקאים רבים רואים בו עוד נייר לקמוס למדיניות חוץ מהסוג הנכון. בבוקר נאומו של נתניהו בקונגרס, בגליון “יו-אס-איי טודיי” הופיע גרף נתונים קטן, מהסוג שהעיתון הזה מציג כל יום. יותר ממחצית האמריקאים, קבעו הנתונים, מעיינים בתנ”ך כדרך שגרה. אלה האמריקאים שבשבילם נכתבה בנאום נתניהו השורה הבאה: “ביהודה ושומרון העם היהודי אינו כובש זר. אנו לא הבריטים בהודו. אנו לא הבלגים בקונגו”. ומה בדיוק מעמדנו באמריקה? את זה קצת מסובך יותר להסביר.