אכזריות אמריקאית: למה לא ניתן לפולארד להיפרד מאביו?
כל הבקשות לא הועילו: מוריס פולארד נפטר אמש, בלי שניתן לבנו ג’ונתן, הכלוא כבר 26 שנה, להיפרד ממנו. ארצות הברית ממשיכה לנהוג בברוטליות במי שהורשע בריגול למען ידידתה. עכשיו תנסה ישראל לשכנע את אבירי זכויות האדם בוושינגטון, אלה המטיפים לכל העולם מוסר ודמוקרטיה, לאפשר לאסיר להשתתף בלווייה
בן כספית
בצאת השבת הגיעה הבשורה הצפויה: מוריס פולארד,אביו של ג’ונתן פולארד, נפח את נשמתו מבלי שהתאפשר לבנו הכלוא כבר 26 שנה בכלא האמריקני להיפרד ממנו. המאמץ עכשיו יתמקד בניסיון לשכנע את אבירי זכויות האדם בוושינגטון, אלה המטיפים לעולם כולו מוסר ודמוקרטיה, לאפשר לאסיר להשתתף בלוויית אביו.
לא שאנחנו מעלים כאן את רף הציפיות, הרי כשאמו נפטרה הם סירבו. עם רעייתו אסתר הם לא מאפשרים לו ביקורי התייחדות. הם עושים כל מאמץ כדי למחות את זכרו של פולארד מעל פני האדמה בברוטליות חסרת תקדים בעולם המערבי.
כל זה אחרי שפולארד הורשע בעבירה קלה יחסית, ריגול למען בעלת ברית, אפילו לא בריגול למען מדינת אויב, עבירה שהמורשעים בה משתחררים הביתה אחרי שמונה שנים בממוצע. ואחרי שהתברר שמה שגרם להחמרה הדרמטית בעונשו של פולארד ברגע האחרון היתה עלילת דם מופרכת. ואחרי שגל גדול של בכירים לשעבר במודיעין ובמערכת הביטחונית האמריקאית החל להכות על חטא ולקרוא לשחרורו של פולארד.
כל זה נופל על אוזניים ערלות לגמרי בוושינגטון, שם יושב נשיא שמדבר גבוהה על זכויות אדם ועל מוסר, אבל פועל נמוכה כאחרון החשוכים בימי הביניים.
עניין של אנושיות
לפני שנמשיך, הנה הצעה: בעוד כשבועיים יתכנסו מאות קרואים מכובדים, במיטב מחלצותיהם, בביתו של השגריר האמריקאי בהרצליה פיתוח, לחגיגה המסורתית של יום העצמאות של ארצות הברית של אמריקה, ה-4 ביולי .
בכל שנה נאספים שם מיטב שועי ארצנו, אנשי ממשל, כלכלה, ביטחון, דיפלומטיה, עסקים, מתערבבים זה בזה, שותים משהו, אוכלים משהו, שומעים נאום משעמם של ראש הממשלה, מעלים על נס את הידידות בין המדינות וה”ערכים המשותפים” וכל שאר השטויות, שרים את שני ההמנונים, וחוזרים הביתה שמחים וטובי לב.
אני חושב שכל מי שרוצה להעביר מסר לאמריקאים שהם חצו את הגבול, שהם עושים מעשים שלא ייעשה, שהגיע הזמן להרפות, צריך להדיר
רגליו השנה מחגיגת העצמאות. כן, ארצות הברית היא הגדולה והחשובה בידידותיה של מדינת ישראל וכו’ וכו’, אבל זה בכלל לא קשור.
האמריקאים לא הפנימו עדיין עד כמה הסוגיה הזו עקרונית מבחינת העם היושב בציון. אין לה קשר לימין או שמאל, לפוליטיקה, למשא ומתן, לסיוע הכלכלי או למהלך הפלסטיני בספטמבר. זה פשוט עניין של אנושיות.
כדי לאפשר לפולארד להיפרד מאביו אחרי יותר מחצי יובל בכלא לא צריך להיות “הידידה הגדולה ביותר של ישראל”. צריך פשוט להיות בן אדם. והאמריקאים, כמה מצער לגלות, הם לא בני אדם. בנושא הזה הם מתגלים במלוא אכזריותם. ולכן אין לי כוונה להגיע השנה לבית השגריר. אקט קטן כזה, של מחאה אישית.
מה שייחסו לפולארד לא היה ולא נברא
אם יצטרפו אליו רבים אחרים, ואם הנוכחות בחגיגה האמריקאית שם תקטן משמעותית, זה יהיה מסר ברור, חד ונוקב. ואולי אני נאיבי. אבל ברגעים כאלה, זה מה שנשאר.
nrg מעריב מוביל קמפיין לשחרור פולארד כבר חודשים רבים. מאז פרץ הקמפיין הזה, השתנו כמה דברים. ראשית, השתנה המצב באמריקה. המטוטלת, בפעם הראשונה, טסה לכיוון ההפוך. גל עצום ורב של בכירים אמריקאים הצטרף לקריאה לשחרר את פולארד.
המניע של הגל הזה היה לורנס קורב, שהיה עוזרו של שר ההגנה קספר ויינברגר, זה שתפר את התיק השקרי על פולארד במכתב מיוחד לשופטים שהתעלמו מעסקת הטיעון איתו ושלחו אותו למאסר עולם. קורב מודה היום בפה מלא שמה שייחסו לפולארד בזמנו, פשוט לא היה ולא נברא. האיש יושב שם כבר 26 שנה סתם, כי ככה בא להם. כי הם רוצים להעניש את ישראל על שריגלה בוושינגטון וכי הם לא בטוחים שישראל העבירה להם כל מה שהיתה צריכה להעביר.
ובכל זאת, 26 שנה זה עונש ראוי. חייו של פולארד נהרסו. כבר לא יהיו לו ילדים. את משפחתו איבד לנצח. בריאותו הרוסה אף היא. איש לא ישיב לו את השנים האבודות. כל מה שנותר זה לעשות איתו חסד אחרון ולאפשר לו לבלות את מה שנשאר מחייו כאדם חופשי.
לא מזמן נשפט מרגל אמריקאי לטובת אל-קאעידה (אל-קאעידה!!) שהעביר לארגון מידע על תנועת ספינות מלחמה אמריקאיות במימי העולם (בתקופה בה הארגון פגע בספינת מלחמה אמריקאית גדולה בתימן), לעשר שנות מאסר. הוא יילך הביתה, קרוב לוודאי, אחרי שש שנים וחצי. ופולארד עדיין שם.
מדורת השנאה
גם המצב בארץ השתנה בינתיים. הקמפיין של פולארד, שהעלה שנים עובש בפינה נשכחת והפך ל”בייבי” של הימין הקיצוני, התעורר מחדש. עצומה של חברי כנסת שמבקשים לשחרר את פולארד לבקר את אביו הגוסס אספה במשך כמה ימים 71 חתימות.
אם נוסיף גם את השרים, נגיע כמעט לכל חברי הכנסת בישראל. אבל העצומה לא הספיקה, כי האב כבר איננו. עכשיו צריך לקוות שלפולארד תינתן לפחות האפשרות להיות בלוויה שתתקיים מחר באינדיאנה.
קשה להבין מה מתדלק את מדורת השינאה הזו שם בוושינגטון. מי מצליח ליטול מהאמריקאים בכל פעם מחדש את צלם האנוש שלהם. אסירים קשים בהרבה מפולארד יוצאים לסעוד את הוריהם ברגעיהם האחרונים, ובוודאי משוחררים ללוויות שלהם. אבל בהנהלת הכלא מעבירים בכל פעם את הבקשות של פולארד למעלה, לאחראים בוושינגטון, ומקבלים סירוב.
האנשים האלה צריכים להבין שיש במזרח התיכון מדינה אחת, קטנה, שנחשבת לעוגן האסטרטגי של אמריקה ומה שהיא מסמלת באזורנו, שלא מסכימה להמשיך להשלים עם זה.
אני קורא לכל מוזמני השגריר האמריקאי לכבוד ה-4 ביולי לעשות מעשה ולא להגיע לאירוע. כך נבהיר כי אנחנו אכן הנציגים במזרח התיכון של מה שאמריקה מסמלת, אבל בנושא הזה אמריקה מסמלת משהו רע מאוד. גם מול הפריץ, לפעמים צריך לעשות מעשה אמיץ.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.