The Golden Boy of the U.S. Jews

<--

נער הזהב של יהודי ארה”ב

אריק קנטור, שנשלח על ידי הרפובליקנים לחזית השיחות עם הבית הלבן על משבר התקציב, בדרך להיות הפוליטיקאי היהודי הבולט ביותר של השנים הקרובות

שמואל רוזנר

מילטון הימלפרב, שמת בשיבה טובה לפני שש שנים בערך, איבד השבוע נכס יקר. אולי היקר ביותר. הוא היה אחד מכותבי המאמרים השנונים ביותר של הקהילה היהודית באמריקה. איש הוועד היהודי-אמריקאי, מעורכי המגזין “קומנטרי”, שמרן. משפחתו מצד אחותו, ההיסטוריונית גרטרוד הימלפרב, בעלה אירווינג קריסטול, והבן ממשיך הדרך ביל קריסטול, ידועים ממנו. אך כולם משתייכים לאותו מחנה קטן, לוחמני, חכם – גם בעיניהם של מי שאינם מסכימים לדעותיהם – של היהודים הניאו-שמרנים. משפחת הימלפרב היא הגרעין הקשה.

השבוע, בעיצומו של הוויכוח על מצבו של הקול היהודי לקראת בחירות 2012, פורסם סקר נוסף שמצא כי היהודים שוקלים לנטוש את אובמה. אך שוב נדמה שהיה זה סקר, שיותר משבא לבדוק את מצב המצביעים, בא לשכנע מצביעים לשנות את הצבעתם. סקר מוטה פוליטית. סקר שמנסה לגרום ליהודים לעשות את מה שסירבו לעשות כבר כמעט מאה שנים – להצביע לימין.

וכך אמרת הכנף הידועה ביותר של הימלפרב, זו שצוטטה גם בהספד עליו ב”ניו יורק טיימס”, נראית רלוונטית גם היום. הימלפרב נחשב למי שטבע את האמרה: “היהודים מרוויחים כמו אפיסקופלים, אבל מצביעים כמו פורטוריקנים”. רוצה לומר: גם כאשר עלו בסולם ההצלחה הכלכלי, גם כאשר עברו לעשירונים הגבוהים בהשכלה, בהכנסה, כאשר התברגו באליטות של החברה האמריקאית, המשיכו היהודים להצביע כמו המיעוטים: לדמוקרטים.

השבוע איבד הימלפרב את הנכס הזה, או לפחות הסתמן שהוא עשוי לאבד אותו. הבלוג של דניאל סטולמן משיקגו, שמו “קול ספרן”, כך באנגלית ובעברית, חקר את מקור האמרה של הימלפרב לעומק, ולא מצא ראיות לקיומה. לא באופן הזה.

הימלפרב ודאי חשב כך, וכתב דברים דומים. בתום בחירות 1988, אחרי שהיהודים שוב הצביעו למועמד הדמוקרטי, דוקאקיס, כתב הימלפרב כי “אירים אמריקאים נהגו להתבדח שהתינוקות שלהם מוטבלים לכנסייה הקתולית ולמפלגה הדמוקרטית, אך לא עוד. לבד בין המצביעים הלבנים, יהודי אמריקה כמעט לא השתנו”. זה אותו רעיון – היהודים הם היחידים שהתקדמו בחיים, אך נשארו תקועים עם הדמוקרטים – אך במילים אחרות.

לא בטוח שהמילה האחרונה בעניין הזה תהיה מילתו של “הספרן”. דיוויד פולוק מהמועצה היהודית ליחסי קהילה, העיד השבוע ששמע את הימלפרב משתמש בביטוי הזה. הוא הציע שייתכן כי מדובר בביטוי שהשתמש בו בנאומים, בעל פה, ואין לו מקור בכתובים.

יש בעיה בצמרות

כך או כך, כל הדיון הזה נפל בשבוע מוצלח לבוחרים היהודים (המעטים יחסית), שבכל זאת שומרים על נאמנות למפלגה הרפובליקנית. עשרות מחוקקים יהודים יש בבית הנבחרים, אך כולם דמוקרטים. למעט אחד. ודווקא האחד הזה נראה השבוע כמי שעשוי להיות הפוליטיקאי היהודי הבולט ביותר של השנים הקרובות. אולי, זה לא נשמע מופרך, אפילו יו”ר עתידי של בית הנבחרים. משרה שפעם אמרו שיהודי אחר חושק בה – רם עמנואל, לשעבר ראש המטה של אובמה והיום ראש עיריית שיקגו. אבל הנה, מנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור נראה פתאום כמועמד שסיכוייו הרבה יותר גדולים. אריק קנטור נראה פתאום כמו מנהיג שהוזנק לפסגה, לצמרת.

יש בעיה בצמרות, כמובן. אפשר ליפול מהן ולחטוף חזק. וקנטור, שהרפובליקנים שלחו אותו לחזית השיחות עם הבית הלבן על משבר התקציב, ניהל השבוע משחק מסוכן, אתגרי. הוא איש שאפתן, שהיה

בן טיפוחים של שני מנהיגי רוב קודמים של בית הנבחרים, טום דיליי ורוי בלנט. הוא איננו מפחד מעימותים, כפי שהוכיח כאשר נטש את השיחות עם סגן הנשיא ג’ו ביידן, כשהרגיש שאינן מובילות לשום מקום.

עד כמה יצליח לכופף את ידו של הנשיא, עוד קשה לדעת (בשעת כתיבת הטור, יום חמישי). ברור שברק אובמה ייאלץ להתקפל לא מעט מול הרפובליקנים. הוא רצה בתחילה להעלות את תקרת החוב המותר, והרפובליקנים יכריחו אותו לשלם על ההעלאה הזאת של התקרה בקיצוצים עמוקים בתקציב הממשל. סגנונו הלעומתי כבר הפך אותו לשק החבטות של המפלגה הדמוקרטית והנשיא, גם של בעלי טורים ליברליים. הרבה שמות הדביקו לו השבוע: “נער הזהב”, ” כלב המתקפה”, ” השחקן הכי פחות שווה”. גם שלפו ציטוטים מספר המחזור שלו בבית הספר התיכון, בעיקר זה שבו תיאר את עצמו כמי ש”משיג את מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה”.

“הגיע הזמן ללמוד סינית”

ביום רביעי התקוטט עם הנשיא בחדר הסגור, עד שלאובמה נמאס. לפי גרסת קנטור, הנשיא עזב את החדר בזעם. לפי אנשי הנשיא, הפגישה פשוט הסתיימה, בלי טריקת דלת. כבר יותר מחודשיים מתנהל המשא ומתן הקשוח הזה, הלוך ושוב, כשאובמה מנסה לנצל במהלך השיחות הללו פערים בין עמדותיהם של רפובליקנים שונים.

מנהיג המיעוט בסנאט מיטש מקונל, המוכן לפשרה יחסית נוחה עם הנשיא. יו”ר בית הנבחרים המכהן ג’ון ביינר, שגם הוא מציג עמדה מתונה יותר בשיחות. וקנטור, שמואשם כמי שמייצג את עמדות המחוקקים השמרנים ביותר, שמוכן לשרוף את המועדון כדי לא להתפשר.

בין ביינר לקנטור אין ידידות מופלאה, אלא יריבות שעולה עכשיו על פני השטח. התחשיב הפוליטי מסובך. קנטור יכול להרוויח נקודות במחנה השמרני ובקרב תומכי תנועת “מסיבת התה”, בזכות עמידתו העיקשת על נוסחה קשוחה של קיצוצים. אך הוא גם עשוי לסבך את המפלגה בצרות, אם הציבור ישתכנע שהרפובליקנים הם מכשול לשיקום כלכלי, ושאובמה הוא המציג קו פרגמטי וענייני.

בכל מקרה, איש לא יוכל לטעון שקנטור הוא יהודי שמצביע או חושב כמו פורטוריקני. הוא חביבם של אנשי עסקים גדולים, של המאמינים בשוק החופשי ביותר שאפשר. אך האחריות הרובצת על כתפיו כעת כבדה. יום רודף יום, וכותרת רודפת כותרת. אין נושא אחר בסדר היום האמריקאי עד שייגמר המשבר הזה, אין עניין אחר שלנשיא ולקונגרס יש אנרגיה להתעסק בו. אמריקה צריכה למצוא פתרון מהיר עד תחילת אוגוסט, לחוב שלה שכבר הגיע לתקרה המותרת. “אתם יודעים מה זה אומר?”, שאל לפני כמה ימים דיוויד לטרמן את צופיו. “גם אני לא יודע. אבל אני חושב שזה יהיה חכם מצדנו להתחיל ללמוד סינית”.