אימפריה בסימן שאלה: על מעמדה של ארה”ב
העולם במאה ה-21 ימשיך להיות אמריקאי. השאלה היא האם אמריקה תמשיך לעמוד במרכזו, למרות התחזיות הקודרות. מחשבות ל-4 ביולי
שמואל רוזנר
“הסתכלו סביבכם”, כתב פריד זכריה בספרו “העולם הפוסט אמריקאי”, ספר שמעניין במיוחד לקרוא בו הבוקר – הארבעה ביולי, יום ההולדת של ארצות הברית של אמריקה. הנה מה שתראו דרך עיניו של זכריה: “הבניין הגבוה בעולם נמצא עכשיו בדובאי. האיש העשיר בעולם הוא מקסיקני, והחברה הסחירה הגדולה ביותר שלו היא סינית. המטוס הגדול בעולם נבנה ברוסיה ובאוקראינה, המפעל המוביל את הפרוייקט נמצא בהודו וקווי הייצור הגדולים ביותר – כולם בסין (…) הקזינו הגדול בעולם איננו בלאס וגאס אלא באי מקאו, תעשיית הסרטים הגדולה ביותר היא בוליווד, לא הוליווד, ומבין עשרת הקניונים המובילים בעולם, רק אחד נמצא בארה”ב: הקניון הגדול ביותר נמצא בדונגואן, סין”.
העקרון ברור, וגם הטיעון שזכריה הוא רק אחד ממפיציו: האימפריה האמריקאית דועכת, מעצמות אחרות ישתוו אליה ואולי גם יעברו אותה. סין והודו, אולי גם ברזיל, הן העתיד. ארה”ב של ראשית המאה ה-21 היא בריטניה של ראשית המאה ה-20 או ספרד של המאה ה-17.
ההיסטוריון ניאל פרגוסון הזהיר לפני שנה מפני “התמוטטות מהירה” האופיינית לאימפריות, והזכיר את האימפריה הרומית והאימפריה של ברית המועצות. “נקודת המפנה מגיעה, לעיתים קרובות, כאשר התשלום על חובות האימפריה עולה על עלותו של תקציב ההגנה”, אמר. זה מה שיקרה להערכתו “בחמש השנים הקרובות”. באותו אירוע, פסטיבל אספן 2010, קבע גם בעל הטור תום פרידמן כי “אנחנו במצב הגרוע מכל של דעיכה – דעיכה איטית”. לספרו הבא של פרידמן, שייצא בארה”ב בעוד כחודשיים, נבחרה הכותרת הבאה: “איך אמריקה נשארה מאחור בעולם שבו המציאה, ואיך היא יכולה להתאושש”.
שברנו את המונופול?
תחזיות עגמומיות על דעיכה קרבה משתלבות היטב במצב הרוח האמריקאי, בשנה השלישית של המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז העשורים השני והשלישי של המאה הקודמת. הן נארגות במיומנות אל תוך הכהונה של מי שכבר כונה “הנשיא הפוסט-אמריקאי הראשון”, אובמה. יש כמובן מי שמעריץ אותו בגלל יכולתו להבין את המציאות העולמית החדשה, ומי שמגנה אותו על כך שאיננו מנסה לשנות אותה בנחישות הראויה.
גדעון רכמן, שכתב על “הדעיכה האמריקאית” לירחון “פוריין פוליסי”, הבחין בין “הנאומים הרשמיים” שבהם מברכים מנהיגי ארה”ב על שגשוג סין, בטענה ש”כלכלה אינה משחק סכום אפס” – כלומר, כולם יכולים להרוויח, ועלייתו של אחד אינה מחייבת את דעיכת האחר – לבין העובדה שלאותם מנהיגים “בבירור מתחילים להיות ספקות”. רכמן גם קבע כי “אמריקה לעולם לא תהנה יותר מהדומיננטיות
הגלובלית שממנה נהנתה ב-17 השנים שבין התמוטטות ברית המועצות ב-1991 לבין המשבר הכלכלי של 2008″.
וכמובן, אין הכרח לקבל את הטענות האלה, או להשלים איתן כגזירת גורל. “הפטפוט האופנתי לא יכול להיות שגוי יותר”, כתב בשבוע שעבר וולטר ראסל מיד, מההוגים הפוליטיים המרתקים בשיח האמריקאי. ההתמקדות בסין מחמיצה את הודו, כתב, והתחרות בין שתי אלה תמנע את עלייתו של כוח דומיננטי אחד באסיה. “סדר היום האמריקאי יהיה סדר היום העולמי במאה ה-21”, קבע, משום שבעולם של היום הצעירים רוצים אמריקה, הם רוצים “דמוקרטיה ליברלית קפיטליסטית”.
ממילא, יבחר כל קורא לאיזו תחזית הוא רוצה להאמין: זו המנבאת עולם אמריקאי יותר, שאמריקה עצמה כבר אינה במרכזו. או זו הגורסת עולם אמריקאי יותר, שאמריקה המתאוששת משחקת בו תפקיד מכריע.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.